75 ק”מ מפרידים בין העיר פורטו לבין מה שידוע בשם ונציה הפורטוגזית, העיר האיטלקית שאין דומה לה. את Aveiro ניתן לגלות בקלות בבוקר כמו החלק הציורי ביותר של זה על גדות השפך שחוצה ומצייר ערוצים באמצע העיר. הריה דה אווירו אינה אלא מימי האוקיינוס האטלנטי, אשר, בניגוד למה שניתן לחשוב, אינו נכנס ליבשת, אלא נסוג, ובכך יוצר את שפכי השדות. לאורך התעלות, הבתים הולכים אחד בשני בצורות ובצבעים שונים.
Photo by Mágui de Almeida Carreira on Unsplash
התחנה הבאה: קוימברה. האוניברסיטה שלה, בחלק הגבוה ביותר של העיר, עם נוף מיוחס של הסביבה כולה, נוסדה בשנת 1290, אם כי הוא הועבר קוימברה בשנת 1308, בארמון Alcáçova. בשנת 2013, הקמפוס שלה הוכנס לתוך אתרי מורשת עולמית.
בין תלמידיו ההיסטוריים הוא Egas Moniz, פרס נובל לרפואה בשנת 1949, ושישה נשיאי העתיד של הרפובליקה הפורטוגזית. אז אנחנו הולכים לכיוון האוניברסיטה לאחר הליכה ברחבי העיר היפה כי מתחת. זה לא מומלץ לעשות את זה כמו שעשינו את זה: עם הטיולון של הבן שלנו. אבל הצלחנו לעשות את זה וניצלנו, אז אם יש לך ילד, אל תהסס: הביקור שווה את זה.
קוימברה, כמו גם כמה מהערים פורטוגל, הוא רוצח הרגליים. רחובות תלולים מעט, רחובות תלולים מאוד ורחובות שנראים כמו קירות משופעים. וגם, כמו כל עיר גדולה בפורטוגל, היא דקדנטית להפליא. דקדנטי במובן הפיוטי ביותר של המילה, כי אתה פשוט בסופו של דבר לא אכפת אם הקיר הוא דהוי, או אבן ריצוף הוא לא במקום על הרצפה. להיפך, זה נותן את האוויר של “אני לא יודע למה אבל אני אוהב את זה”, אופייני הערים פורטוגזית.
מה שחשבנו בקול רם, כשטיפסנו בזיגזג הנצחי של הרחובות המרוצפים לעבר האוניברסיטה, היה שהתלמידים צריכים להיות להוטים מאוד ללמוד ולעשות קריירה באוניברסיטה כדי לקום כל בוקר חורפי אחד, בעוד שהקור ואת הבוקר הכהה – שתמיד קשה לעכל מאשר בלילות חשוכים – לפלוש לגוף, וללכת לשם, יום אחר יום, צעד אחר צעד, אבן מרוצפת באבן מרוצפת.