היו תקופות בהיסטוריה בהן היו צריכים לחיות חיים כפולים כדי לשרוד. זה היה נכון במיוחד בתקופת האינקוויזיציה הספרדית, בה נרדפו יהודים בכל רחבי אירופה הקתולית. הם הפכו לאנוסים או לקונברס, כביכול נהגו באמונה הקתולית אך המשיכו בחשאי לשמור על זהותם היהודית. הם קיבלו שמות חדשים ודיברו כלפי חוץ, והתלבשו כמו שכניהם הנוצרים. הם אפילו ענדו צליבים, אך כלפי פנים הם עדיין היו יהודים. הם התקשרו זה עם זה באמצעות קודים סודיים. דיווח אחד מספר כיצד זיהו יהודי ספרד זה את זה ברחובות אנדלוסיה באמצעות שריקה של מנגינה של שיר אהבה פופולרי, שהלחן שלו מושר עד היום כמזמור שבת של שבת בערב (צור מישלו).
רק לאחר האמנציפציה, בסוף המאה ה -18 וה -19, קיבלו היהודים שוויון זכויות והותר להם להשאיר אחריהם את קיומם בגטו. כך החלו ימיה העקריים של ההשקלה (תנועת ההשכלה). רק יהודים חסידים (חרדים) בחרו לא לאמץ את דרכיהם של האנשים שביניהם חיו, מגמה שהם המשיכו עד היום. הם מתלבשים ומתנהגים בכוונה באופן שגורם להם להתבלט מהשאר, לכאורה כדי למנוע התבוללות. אולם מרבית הדתיים הדתיים שלהם חיבקו את חירותם החדשה.
למרות מה שנקרא “האמנציפציה”, גם אנשים עם עושר או כישרון יוצאי דופן עדיין לא התקבלו בברכה לחברה הגויה. סיפורי חייהם של פליקס מנדלסון וגוסטב מאהלר מעידים על כך. יהודים נאלצו להכחיש את מקורם ולהיטמע בכדי להתקדם. בווינה של המאה ה -19 הגיע שיעור ההתאבדות בקרב צעירים יהודים צעירים לממדי מגיפה כתוצאה מחוסר יכולתם להשתלב בחברה הגויה או היהודית. האנטישמיות חלפה והגיעה לראש עם האידיאולוגיות של הנאציזם והקומוניזם. יהודים עשו מאמצים רבים להסתיר את זהותם על ידי שינוי שמות המשפחה.
במדינות האסלאם התחפשו למקומיים ולקחו שמות ערבים. הם נאלצו למלא את המנהג לבטח את ילדיהם לילדי שכניהם המוסלמים. בעיירה משדד באיראן עקפו יהודים פרקטיקה זו על ידי אירוס בנותיהם בנות ה -12 לזכרים יהודים מבוגרים באופן משמעותי בקהילה. נוהג זה נמשך עד למאה העשרים.
פסיכולוגים שחקרו אנשים נרדפים בהיסטוריה העירו כיצד הדבר משפיע על נפש האדם. בין היתר, נראה כי קורבנות של אפליה ורדיפה נעשים אינטואיטיביים ומודעים בצורה יוצאת דופן לסביבתם החברתית. בקריירה המוקדמת שלי כמאמן עסקי וכמדריך, אני זוכר ששאלתי את אחד המורים שלי על משמעות המילה אינטואיציה.
“אין דבר כזה אינטואיציה,” הוא אמר לי. “אני מעדיף לחשוב על התופעה כ’יכולת התבוננות חריפה ‘שנכנסת לתודעה המודעת של בני אדם, ובמיוחד אלה שמוטרדים ונרדפים. זה כמו התחושה השישית שחיות מתפתחות כשצוד אותם. “
אין פלא אם כן שיהודים רבים כל כך בחרו לעבוד בתחומים כמו פסיכואנליזה, פסיכולוגיה קלינית ופסיכיאטריה. זה עשוי גם להסביר מדוע כה רבים מדתרינו הדתיים מפתחים מיומנויות תפיסה מעל הממוצע שמאפשרים להם ‘לקרוא’ אנשים, ומדוע למוסד מעולם לא הייתה בעיה בגיוס והכשרת סוכני מודיעין. אולי הגלות והגירה חידשו אותנו בסוג של ‘מכ”ם שעוזר לנו להבחין בחבר מהאויב.
כילד שגדל בדרום אפריקה, אוזני היו מכוונות לשפות רבות. הקלים ביותר להבדיל היו דרום אפריקאים אפריקאים ודוברי אנגלית. זה נעשה מעודן ככל שהתבגרתי. למדתי להרים את קולם של האנשים שהגיעו מקייפטאון, דורבן או מעיר הולדתי יוהנסבורג. היו אפילו ניואנסים שונים של דיבור בקרב הקהילות היהודיות.
גדלתי עם סבא וסבתא מליטא והורים שגדלו בקרב הבורים בשטחי החקלאות בדרום אפריקה. הם דיברו במבטאים בולטים. ההורים שלי היו מודעים לכך ורצו ש’נדבר כמו שצריך ‘כדי שלא נזהה את עצמנו כ’ילדי ג’ובורג יהודים’ מפרברי צפון. נשלחנו לשיעורי התרעה. הנחת היסוד הייתה (מנקודת המבט של אמנו) שהמבטאים ביוהנסבורג גרמו לנו להישמע לא מתוחכמים, ושאנחנו צריכים לעבוד על הגייתנו ולשאוף לעוד מבטאים נשמעים של חבר העמים הבריטי כמו האנשים מהעיר האנגלית מאוד דורבן. אולי היא רצתה שנשפר את סיכויי חיינו על ידי הכנתנו להתמזג עם סביבתנו הלא-יהודית הדוברת אנגלית בעיקר.
למותר לציין שלמדתי המון מגב ‘שילה שליין, המורה שלי לדיבור, והמשכתי לעשות קריירה של דיבור בפומבי. כמה מחברינו ובני משפחתי המורחבת עשו מאמצים רבים בהרבה כדי להסוות את מקורם. הם עברו ניתוחים פלסטיים כדי לשנות את תווי הפנים שלהם, שבאותם ימים היו ידועים כ”עבודה באף “.
כשעברתי ללונדון בשנות העשרים המוקדמות שלי, נדהמתי מערך המבטאים.
“ברגע שאתה פותח את הפה שלך לדבר, אנשים יכולים לדעת בדיוק מאיפה אתה”, הם אמרו לי. “ויתרה מכך, הם יכולים להעביר אותך למקום שאתה שייך בחברה.”
יהודים אנגלים, במיוחד בלונדון, היטיבו במיוחד לרחרח את אלה שהתחנכו באיסט אנד ואת אלה שהשתפרו בכך שזכו להגייה מתוחכמת יותר בצפון לונדון. עד היום בשכונות היהודיות בלונדון, מבטאים מבטאים שונים.
הנדודים המוקדמים שלי לקחו אותי גם לשוויץ. גרתי בחלק הגרמני של הקונפדרציה, למדתי להבדיל בין המבטאים של באזל וציריך. למדתי המון על הקהילה. בשנת 1622 גורשו מרבית היהודים (למעט רופאים) מהארץ למעט שני כפרים, לנגנאו ואנדינין בקנטון ארגאו. היהודים אפילו לא הורשו לקבור את מתיהם על אדמת שוויץ והוקצו להם חלקת קבורה קטנה באי באמצע הריין.
השחרור הביא כמה שינויים חיוביים קטנים ליהודי שוויץ. זה נדרש ללחץ מצד בריטניה, צרפת וארצות הברית לגרום לשווייצרים להעניק שוויון זכויות לכל האזרחים, ובשנת 1874 שונה החוקה.
בינתיים, שני הכפרים ה”יהודים “חויבו על פי החוק” להשתלב “בסביבתם השוויצרית. לכל אחד מהכפרים בית כנסת משלו. התושבים היהודים נדרשו לבנותם כך שייראו ככנסיות עם צריח ומגדל שעון. ליישובים ניתנה ויתור אחד – הם הורשו להשתמש באותיות בעברית על השעונים במקום ספרות. כמה שנים אחר כך הוענקה להם גם חלקת אדמה קטנה בין שני הכפרים שישמשה כקבורה. הבניינים ובית הקברות עדיין קיימים ומשמשים לאירועים טקסיים מיוחדים.
בראשית המאה העשרים החלו יהודי לנגנאו ואנדינגן – שדיברו ניב ייחודי של יידיש – לנדוד לערים המרכזיות בציריך ובאזל. עם התנהלותם היום יומית, יהודי שוויץ עשו מאמצים רבים להסתיר את זהותם היהודית בכך שלא בלטו יותר מדי. ביטוי הסלנג לזיהוי יהודי בגרמנית שוויצרית היה ein acht fünf und zwanziger, אשר מתורגם ישירות ל” 8: 25er “, בהתייחס לזמן בו הרכבת מעיירות אבותיהם הקדמוניות או לנגנאו יצאה לציריך בכל בוקר של יום חול.
ארצות הברית היא דוגמא אחת למדינה בה מצאו יהודים מקלט בטוח ללא חשש מרדיפות, אפליה וצורך להתמזג. מעצם טבעה הרחיבה עצמה עצמה לאלה המחפשים מקלט מדיכוי ורדיפה. במילותיה של אמה לזרוס שעליהן כתוב על פסל החירות: “תן לי את העייפים שלך, העניים שלך, ההמונים הצטופפים שלך כמהים לנשום חופשי …”
ובכל זאת באותו אופן בו לונדונים יהודים שאפו לנטרל את המבטאים שלהם, אחוז לא מבוטל מיהודי אמריקה עשו את אותו הדבר. זה נתפס בצורה הטובה ביותר בסרטו של וודי אלן משנת 1983 “זליג”. הסרט הוקם בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ולאונרד זליג בגילומו של וודי אלן, איש ללא תואר שיש לו את היכולת להפוך את המראה שלו לזה של האנשים הסובבים אותו. . הוא נצפה לראשונה במסיבה על ידי פ. סקוט פיצג’רלד, המציין שזליג התייחס לאורחים האמידים במבטא מעודן של בוסטון ושיתף את אהדתם הרפובליקנית, אך בזמן המטבח עם המשרתים, אימץ טון קשוח יותר ונראה היה שהוא יותר דמוקרט. זליג זכה במהרה למוניטין בינלאומי כ”זיקית אנושית “. למרות שהסרט אינו מתייחס בגלוי לזליג כיהודי,
יש שיטענו שהתופעה של “מיזוג” אינה סוגיה יהודית בלעדית. הם היו אומרים שזה קשור יותר להיות “חוץ” בסביבה חברתית “פנימית”. העובדה היא שאנחנו היהודים נחשפנו לדעות קדומות ואפליה יותר במשך רוב ההיסטוריה שלנו מאשר קבוצות אתניות רבות אחרות. “השתלבות” בסביבתנו הפכה אפוא לחלק אינסטינקטיבי מההישרדות היהודית.
לאחר קום המדינה בשנת 1948, החלה הסוכנות בעבודתה להתכנס בגולים. לאחר שהחלו להוציא את היהודים מהגולה, כעת הם נאלצו להוציא את הגולה מהיהודים. עבודה זו החלה בסוף המאה ה -19 עם אליעזר בן-יהודה, ההחייאה ואביו של העברית המודרנית. הוא היה נחוש כל כך למגר את ה”כתם “של הגולה באוטופיה היהודית החדשה, עד שאסר על בנו הצעיר לשחק עם הנערים דוברי היידיש בשכונת ירושלים המקומית. עוד לפני הקמת המדינה, המשיך בן-גוריון לקדם את מורשתו של בן-יהודה ודאג שמי שהתיישב במדינת ישראל ידבר עברית לא מאובטחת בהתאמה לאידיאלים של הציונות.
מראשיתה החלה הסוכנות היהודית להתמודד עם אתגר קליטת העולים. מרכזי קליטה הוקמו בכל רחבי הארץ, שם כל עולה חדש היה ועדיין מעודד לטבול את עצמה בשפה, בהיסטוריה, במסורות ובתרבות של המדינה. לאחר שעברתי את התהליך הזה בעצמי, אני מודע לכך שמהגרים רבים אינם דוברי עברית מושלמת, וכי אנו בולטים בקרב האוכלוסייה הישראלית הוותיקה. למרבה האירוניה, סמכויות השלטון הפכו מצב זה לטובתם. הם ניצלו את הכישרון ה”מזג “של אזרחיהם כדי לבנות שירות מודיעיני אימתני וכלכלה בינלאומית איתנה.
כמי שמבלה מעט זמן בהתנדבות עם ישראלים צעירים מהדור השלישי והרביעי, אני מרתק לראות עד כמה הם בטוחים וחסרי מעצורים כאשר הם נוסעים ועובדים בחו”ל. הם עשויים להיות קצת מודעים לעצמם באנגלית שלהם, אבל הם התנערו מכבלי הגלוט (הגלות) ואינם רואים את עצמם נאלצים להתאים עצמם או “להשתלב” עם אף אחד. בתנאי שהם לא יעשו זאת עם יותר מדי חוצפה, אני מאמין שתיאודור הרצל היה גאה בהם. הם חיים את החלום שלו להיות חלק מאומה יהודית ילידית פורחת באלטנוילנד (ארץ החדשה הישנה) – מדינת ישראל המודרנית.