אן דה סולה-קרדוזה

כבר בשנת 1992 הוחזקו יותר מ -4,000 יהודים בניגוד לרצונם בסוריה, ללא יכולת לעזוב ונשמרו תחת השגחה, ממותגים כ”מוסאווי “, חסידי משה. באותה תקופה חיו 50,000 יהודים מסוריה באזור Flatbush בברוקלין. שאר “חלב קטן” התפשטו ברחבי ארצות הברית ואמריקה הלטינית, אך מעט היה ידוע על עברם של יהודים ספרדים אלה.

לרוב הם צאצאי האצולה היהודית-ספרדית שהתיישבו בהתחלה בליבורנו שבאיטליה, לאחר 1492. המשפחות היהודיות האצילות של בית המשפט הספרדי נשאו שמות כמו לומברוסו, לניאדו, סאסון, בלאנקו, פרנקו, אתיאס, סלאס, נונס, גרזון ולופז.

כאשר ספינות שהביאו את מיטב האצולה היהודית-ספרדית – אסטרונומים יהודים, יצרני מפות, פילוסופים ואנשי חצר שעבדו את דרכם אל בתיהם האצילים של קסטיליה ואראגון – הגיעו לסוריה של המאה ה -15, הם מצאו רק כ -400 משפחות יהודיות שחיו שם. היהודים הילידים, שהתגוררו בחאלב במשך אלפי שנים, הציגו את  החתימה,  כפי שכונו יהודים איטלקים / ספרדים, את קודקס חאלב, או  כתר  (כתר) של חלב, מסמך רבני מפורסם, הידוע בארצות הברית. עולם היהדות הספרדית האורתודוכסית.

המוסטראבי של חלב (יהודים ערבים ילידים, כפי שכינו אותם הספרדים) טוענים ממוצא ישיר של דוד המלך דרך משפחת דייאן שבסוריה, ואמרו שהם מתגוררים שם מאז שנת 70 לספירה. יהודים אלה חיו בסוריה מאז חורבן המקדש השני ו אולי אפילו קודם. עד לסיום ההגירה הספרדית מנתה יהדות חלב כמעט 30,000.

יהודים ספרדים ופורטוגלים שמרו על עצמם מעמד מלבד היהודים הערבים בסוריה. ענף זה של יהדות ספרד הביא עמו את עושרו, מגשטי זהב, ציורים יקרים מפז והון בנקאי מספרד ורכש את הבתים האלגנטיים ביותר בחאלב.

כמה משמות המשפחות העשירות או האציליות הספרדיות-יהודיות הרבות היו שמות משפחה כגון:

Abigdor (דרך צפון אפריקה)
ענתבי
Ashear
Ashkenazie
עטיה
אזרי
בלנקה
כהן
Douec
Escava
Esses
פרנקו
גומז
Grazi
חנן
Hanona
הדייה
Hidary
לבטון
לניאדו (יהודים ספרדית מוונציה)
לוי
Lofez
לופז
מטלון
מדינה
Meldola (מטולדו, ספרד)
מזרחי
מוסרי
נונז
Peixotto
Seixas (פורטוגזית )
Setton
Shalo
סאטון
Terzi
Tuleda
Vigio (ביג’יו)

בתחילה התייאשו הנישואין בין יהודי ספרד המתגוררים בחאלב לבין יהודים ערבים ילידי האזור. אולם בתחילת המאה ה -19, נישואי תערובת בין שתי הקבוצות התקבלו, אם כי שמות משפחה ספרדיים עדיין נפוצים בקרב יהודי סוריה מחאלב ודמשק, סוריה ואלכסנדריה, מצרים. יהודי סוריה עדיין שומרים על “מעמד של גינות” שבו “המעמד” הגבוה ביותר מתייחס לעצמו כאל  חותמים  – המתייחס למוצאם בוונציה, איטליה, במאה ה -16, לאחר שעזב את ספרד מאה שנה קודם לכן.

חיי בית

יהודי ספרד מחאלב בנו בתים אלגנטיים מלבד דירותיהם הכלכלניות של יהודי סוריה הילידים. בשנת 1900, המבקרים בחאלב ציינו כי מגורי הספרדים מספרד היו כפרים עצמאיים, כל אחד עם ספקי המזון והשירותים שלו, כולל חייטים, אופים ומכולת. לכל רובע ספרדי הייתה בסיסה משלו , או מנהל מערכת משלו  .

לעומת זאת, יהודים סורים ילידים גרו בדירות קטנות או חדרים המכונים “הוש”. משפחות עניים של יהודים דוברי ערבית, בניגוד ליהודי ספרד דוברי הלדינו, חלקו מטבח משותף ובית חוץ. באר בחצר הוש סיפקה מים, ועד 1930 לא היה חשמל ליהודים פחות עשירים מחלב.

נכסי חלב של היהודים דוברי הלדינו מספרד, פורטוגל, איטליה ויוון היו מפוארים, עם גילופי אבן של מלאכים על הקירות (שנקראו שמאיה). בתי לאדינו בדמשק היו אלגנטיים עוד יותר. קירות פנים של בתי עילית אלה כוסו בציורים יקרים מפז שהובאו מספרד, איטליה ומדינות אחרות, יחד עם עושר נסתר. ציורי קיר כיסו את הקירות, ומרפסות היו מעוטרות לעיתים קרובות בלוחות עץ מגולפים בהרחבה. בחאלב, דמשק ואלכסנדריה, הקימו יהודי ספרד “חצר” רובעים ובתי כנסת יהודיים משלהם.

יהודים סורים עשירים מעולם לא עשו קניות משלהם; שותף עסקי מהימן נשכר לביצוע המיקוח. המנהג להעביר את האוכל לבית הועבר כאשר יהודים ספרדים היגרו לאמריקה הלטינית ולארצות הברית. בניגוד לחיי הקושי בגטאות מזרח אירופה, לספרדים היו משרתים משלהם. הם לקחו את משפחותיהם לחופשה באתרי נופש בהרי לבנון, מכיוון שלא היה שם חיוור התיישבות או מחסום נסיעה. החיים בתחילת המאה העשרים היו בשפע עבור יהודי סוריה עשירים. לעומת זאת, החיים היו רעים מאוד עבור היהודים הערבים העניים שנאלצו לשאת את הפיתיון היהודי של שכנים מוסלמים ונוצרים עניים שאיתם חלקו דירות משותפות, חצרות, בתי מגורים ומטבחים.

יהודי ספרד, המכונים ספניולי, נחשבו  לפרנג’ים  (זרים) ששמרו על שפת הלאדינו ועל מעמד מעמדם משלהם מלבד הגויים העניים והמוסלמים. המשפחות העשירות יותר יכלו לקנות הגנה וסובלנות במקרים רבים, אם כי החיים מעולם לא היו בטוחים באמת. אזור המגורים היהודי מהמעמד הגבוה יותר בשנות השלושים נקרא ג’מיליה.

עד תחילת המאה העשרים כמעט כל היהודים בחאלב גרו במרכז העיר העתיקה בתחומי  הבהיסטה , מובלעת של תרבות ספרדית. הבהיסטה הכיל את בית הכנסת הספרדי (לאדינו) ואת בית הכנסת דובר הערבית, בית נאסי. כמעט כל יהודי ספרד בסוריה דיברו ערבית שוטפת וגם לאדינו. לקראת סוף המאה ה -18, ערבית הפכה לשפת היומיום שלהם, והספרדית כבר לא הייתה בשימוש, למעט היהודים שנמצאו 60 קילומטרים צפונה בטורקיה, ואותם ספרדים ביוון, במדינות הבלקן, בהולנד ובאמריקה הלטינית.

בסופו של יום, הספרדים מחאלב בדרך כלל נסעו לבית קפה יהודי כדי לשמוע הרכב מוזיקלי יהודי ספרדי משוכלל בשם  אל נובה  בספרדית  ונובה  בערבית. הוא מורכב מזמר וכמה נגני כלי מיתר ותופים,  דרבקיות  בערבית. השירים היו  Pismoneem  (תפילות ושירים בעברית המושרים לשירים ערבים פופולריים), שירים ספרדיים שהוגדרו למוזיקה ערבית, או שירים ערבים פופולריים בערבית. בדרך כלל המשפחה כולה הייתה מגיעה  לאל נובה  כדי לסיים עסקה או להתנהג כשדכן בין משפחות. לעיתים קרובות הם השתתפו בקרם עדין בטעם פריחת תפוזים חמה ועליו פרי קר כקרח שהושר במרינדה ביין צימוקים, שנקרא  מורנה לי אילמן., על שם שיר ספרדי משנת 1495.