דגלו של שלמה מולכו מוצג במוזיאון היהודי בפראג.

דיוגו פירס היה רק ​​בן 20 כששימש כשופט בית המשפט העליון בפורטוגל. זה היה בשנת 1521, שני עשורים לאחר גיורם הכפוי של יהודי פורטוגל, ולשופט הצעיר והמבריק היה סוד: הוא היה יהודי. בקרוב הוא יעזוב את בית המשפט ואת הארץ ויהפוך לאחד המקובלים המשפיעים בכל הזמנים. השופט דייגו פירס יהפוך במהרה לרב שלמה מולכו, והוא יישרף על המוקד בשל כך.

כמעט 500 שנה אחרי שמת אל קידוש השם , מולכו עולה בחדשות. פירושי כתב היד שלו על התנ”ך וזוהר נאספו מארכיונים שונים ברחבי העולם ופורסמו כרבי קיטווי שלמה מולכו הקדוש בירושלים. (הצהרת אחריות: סופר זה בילה שלוש שנים בעריכת הפרשנויות.)

בנוסף, בירושלים נערך אזכרה ציבורית ראשונה למולכו לציון היארצייט (5 בטבת). סרטון על חייו הופק למדיה חברתית (” סיפורו שלמה מולכו “, בעברית) נכתב עליו שיר פופ עברי (” שלמה בכירי “).

מולכו נולד למשפחת מרנו בפורטוגל מתישהו בין סוף 1500 לתחילת 1502. רבים מהיהודים שגורשו מספרד בשנת 1492 עברו לפורטוגל הסמוכה, אך בשנת 1497 שוב נאלצו היהודים להתגייר.

בשנת 1521, כאשר מולכו היה בן 20 ואולי אפילו בן 19, הוא מכונה במסמכים פורטוגזים ד”ר דיוגו פירס. באותה שנה מינה אותו המלך לבית המשפט לערעורים, בית המשפט הגבוה במדינה, וגם הבטיח לו הכנסה שנייה בכך שהפקיד אותו כממונה על משרד הסטנאוגרף של בית המשפט. עמדה אחרונה זו מסבירה מדוע סופרים יהודים תיארו אותו לרוב ככתב למלך.

בדצמבר 1525 הופיעה אחת הדמויות המעניינות יותר בהיסטוריה היהודית בחצר המלוכה בליסבון: דוד ראובני. הוא טען שהטרחה שלו שלטה על ממלכת השבטים האבודים והיה זקוק לכלי נשק כדי להיאבק מארץ הקודש מהמוסלמים. המלך קיבל את ראובני בהצטיינות. אנוסי ליסבון היו נפוחים: כאן היה יהודי לבוש מלכותי, נושא דגל ועשרת הדיברות רקומות עליו ומשא ומתן עם המלך.

דייגו פירס פגש את ראובני בחצר המלוכה וביקש שילמד אותו תורה. ראובני ניסה להניא אותו. פירס האמין שרובני לא רצה ללמד אותו מכיוון שכמרנו הוא לא נימול. אז הוא נימול את עצמו, ונמשך מספר ימים של כאב מחריד, וזמן קצר אחר כך היו לו חלומות שבהם לימדו את תעלומות התורה והראה מה יהיה גורלו. הוא חזר לראובני והודיע ​​שהוא כעת חלק מברית אברהם ושוב ביקש לקבל הדרכה בהלכה היהודית.

ראובני, פוליטיקאי חריף יותר מהחלום והאידיאליסט הצעיר, ניבא נכון שכאשר הידיעה על שובו של פיר ליהדות תפורסם, שניהם ייזרקו מפורטוגל. אכן, בקרוב התקצר המשא ומתן של ראובני והוא עשה את דרכו באירופה, ואילו פירס אימץ את השם שלמה מולכו ועשה את דרכו דרך איטליה לסלוניקי, באימפריה העות’מאנית, שם היה משוחרר מדיכוי נוצרי.

מולכו פגש את הרב יוסף טייטאק, פוסק גדול באותה תקופה, וככל הנראה למד בישיבתו בסלוניקי. חבריו לתלמידים כללו את הרב משה אלשיך (האלשיך הקדוש) ואת הרב שלמה אלקבץ. הישיבה לא הייתה ידועה בלימודים קבליים, ובכל זאת, בהשפעת מולכו הכריזמטי, פנו מספר מתלמידיה לתורת הקבלה, וכמו אלקבץ שיכתוב את ” לכה דודי” – הפך לחלק מהדוברים העיקריים שלה.

מולכו זכה למוניטין שהוא יכול לענות על כל שאלה שהועלתה על התורה, ואנשים הגיעו מרחוק כדי להעלות בפניו שאלות. לבקשת חבריו או מעריציו בסלוניקי, כתב מולכו ספר פירושים שראה אור באוגוסט 1529.

מולכו לא טרח לנקוב בשמו של הספר, אך לאחר מותו הועלה מחדש תחת הכותרת ספר המפר (הספר המופלא). בתוכו, מולכו מסביר את טבע הנפש ומייחס את חטאם של אדם וחוה להנאתם החומרית העדיפה על פני התבוננות אלוהית – חטא שלדבריו חזרו בני ישראל במדבר כאשר העדיפו את הפירות והדגים המצריים על המן מהשמיים.

מולכו מפרש גם את ספרי רות ואיוב כאלגוריות להיסטוריה היהודית וגאולת ישראל וחושף קשרים בין עשרות פסוקים מקראיים שאינם קשורים לכאורה.

העותק של מולכו עצמו של ספרו מסומן בתיקונים ובעריכות, אך אלה נותרו בלתי נחשפים עד לפני מספר שנים ולא פורסמו עד השנה, אז הם נכללו במהדורה הירושלמית החדשה של יצירותיו.

אחד החלומות הראשונים שהיו למולכו לאחר שובו ליהדות היה שהוא נהרג בעת שניסה להציל עדרי יונים שהיו תחת מתקפה של מדינות אחרות. מתוך אמונה שיש לו תפקיד למלא בתהליך הגאולה ובהצלת היהודים מדיכוי, עזב מולכו את שלומם של האימפריה העות’מאנית ופנה אל גוב האריות – מרכז הכוח הנוצרי, רומא.

חלוק שלמה מולכו מוצג במוזיאון היהודי בפראג.

ככל הנראה המוניטין של מולכו קדם לו, וכמה יהודים חששו שהוא יכעיס את הרשויות הנוצריות, ולכן הודיעו לו. מולכו לא נרתע; הוא הלך היישר לאפיפיור. הוא יצא מפגישתו עם רשותו של האפיפיור קלמנט השביעי לפרסם תורות תורניות המציעות נחמה לעם היהודי כל עוד לא הרס את הנצרות.

עם זאת, קריאה קלילה אפילו של כיתבי ר ‘שלמה מולכו הקדוש מגלה שהוא לא עמד במונחים אלה; הוא פרסם תחזיות קשות לגבי מה שיקרה לנוצרים כאשר ישפטו על ידי השמיים.

האפיפיור בכל זאת המשיך להגן על מולכו, ומולכו החזיר את החסד בכך שהזהיר את האפיפיור כי שיטפון עומד להציף את העיר. השיטפון התרחש ב- 8 באוקטובר 1530 והרג כ -10,000 איש.

מולכו העביר אז הודעה לחברו לשעבר, מלך פורטוגל, והזהיר כי רעידת אדמה קרובה ובאמת, ב- 26 בינואר 1531, רעידת האדמה הרסה שליש מהבתים בליסבון. מולכו ניבא גם הופעתו של שביט, שהתברר כשביט של היילי, שמחזורו לא היה ידוע באותה תקופה.

האפיפיור בא לראות במולכו רואה ונכס אסטרטגי, ומולכו כביכול השתמש בהשפעתו כדי לעכב את הטלת האינקוויזיציה בפורטוגל.

מולכו כתב ספר פרשנויות שני, בין השאר בהרחבה על שני המשיחיים של המסורת היהודית, תפקידיהם בגאולה, מלחמות גוג ומגוג והיריבות בין יעקב לעשו. הנושא המרכזי של הספר הוא שעל מנת שהגאולה תגיע, על העם היהודי לשלוט לא רק בתכונה של הרחמים אלא גם בכוח; על מנת שאויבי ישראל ייהרסו, גד גדוד יגודנו – עם ישראל יצטרך להקים לגיונות כדי להילחם במלחמות.

פרק אחד מתקרב לשירה כאשר הוא מספר על מסע הנשמה לאחר המוות כשהוא מקבל את פני אבותינו. קטע יפה במיוחד מספר כי כל לילה אבות אבותינו זוכרים את ההרס ואת האורן למשיח, והמשיח רואה את רחל אמנו בוכה וגם הוא בוכה. אבותינו מקווים שהחוכמה האלוקית תעורר את המשיח כך שאפשר יהיה לשחרר את עמנו, אך אלוקים לא רוצה להעניש את הרועדים הרבים שהוא מוצא בישראל, ולכן הגאולה מתעכבת ליום נוסף.

הספר נותר בצורה של כתב יד, ולמעט קטעים, לא ראה אור עד לשילובו במהדורה החדשה של יצירותיו של מולכו השנה.

בשנת 1532 החליט מולכו שהגיע הזמן לפעול במשימתו. בניתוח המצב הגיאו-פוליטי, ראה כי המנהיגים הנוצרים של אירופה נלחמים ומאבדים קרבות עם המוסלמים של האימפריה העות’מאנית. מולכו הרים דגל משלו, רקום בפסוקים מקראיים ושמות קדושים, מצא ולקח אותו את דייוויד ראובני, ויצא לפגוש את הקיסר הרומי הקדוש צ’ארלס החמישי.

הזוג בילה שעתיים עם הקיסר. מולכו הציע להקים צבא יהודי-נוצרי כדי להילחם במוסלמים והציע להוביל אותו לקרב. הקיסר היה סוער; צבא יהודי יהיה מספיק גרוע, אבל הרעיון של מפקד יהודי בראש היה מחלת מיאוס. הקיסר שלח את ראובני לכלא ושלח את מולכו לאינקוויזיציה למשפט והוצאה להורג.

האינקוויזיטורים חששו ממולכו בגלל המוניטין שלו כרואה ומקובל. הם סגרו אותו כשהוא הובל אל האוטו-דה-פֵר כדי למנוע ממנו להשתמש בנוסחאות קסם או למנוע ממנו להניע את ההמון. רגע לפני שהוצא להורג, הגיע שליח מצ’רלס החמישי עם הצעה של חנינה אם מולכו היה חוזר ומתנצר.

איסור הפרסום של מולכו הוסר. הוא ענה שהחרטה היחידה שלו הייתה שהוא חי אי פעם בחברה הנוצרית, וכעת הוא היה מוכן שנשמתו תחזור לביתה עם אלוקים.

השפעתו המתמשכת של מולכו הורגשה בכמה אופנים. באותה תקופה, דרזות הציבור שלו בבתי כנסת הרים את רוחם של עם עמוס, מדוכא והמשיך לחיות את תקוות הגאולה. גישתו – שהגאולה תבוא עם חשיבה אסטרטגית, פוליטית ופעילות – תביא פרי רק מאות שנים לאחר מכן.

עמיתיו הרבניים הושפעו מאוד ממותו. הרב יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך , כינה את מולכו “שלמה בכירי” (שלמה, נבחר האלוקים) והתפלל שהוא ימות כמו מולכו.

חודשים ספורים לאחר ההוצאה להורג התכנס הרב קארו עם חבריו ללילה של לימוד תורה בלילה. ככל הנראה שעדיין מטלטל את מותו של החולם הכריזמטי שהעניק להם נחמה כזו, הם שמעו באותו ערב את עטלף הקול , שאמר להם לנסוע לארץ וללמד שם תורה. הם הלכו, וכך הוקמה הקהילה הקבלית של צפאס.