היותו יהודי בספרד, בעיקר בדרום הארץ שהיה בעבר בית לקהילה משגשגת, זה עסק בודד. זה לא הפריע ליותר מ -10,000 ונצואלים לנסות להשיג אזרחות ספרדית לפני שחוק המעניק ליהודים את הזכות לחזור לספרד פג בסוף חודש ספטמבר האחרון – עדות לאופן בו התרחש המשבר הקשה במדינה הדרום אמריקאית.
מאז 2016 אלימות, עוני וחוסר ביטחון הציקו את ונצואלה, שם התהפוכות פוליטיות הובילו למשברים כלכליים והומניטריים. על פי סוכנות הפליטים של האו”ם, כ -4.3 מיליון ונצואלים ברחו מהמדינה. רבים היגרו למדינות דרום אמריקה השכנות, כמו אקוודור או קולומביה. אך בתורו היסטורי לא צפוי, ניסו יהודי ונצואלה לנצל את הסיכוי החוזר שלהם לחזור לספרד, מדינה שמעולם לא הכירה.
כ -500 שנה לאחר גירוש יהודי ספרד, נפתח הדרך החוקית להשבת אזרחות – במאמץ לתקן עוולות קודמות, ואולי להפעיל מחדש את הקהילות היהודיות בחצי האי האיברי. בין קביעת החוק המאפשר ליהודים לעתור לאזרחות באוקטובר 2015 לבין פקיעתו בחודש שעבר, דיווחה ממשלת ספרד על למעלה מ -130,000 בקשות לבקשה. בהודעת משרד המשפטים הספרדי נמסר כי “עד 31 באוגוסט 60,226 פניות התקבלו, אך בספטמבר בלבד התקבלו כמעט 72,000 איש, רובם מאזרחים במדינות אמריקה הלטינית, בעיקר מקסיקו, קולומביה וונצואלה.
עם זאת, דיווח שפורסם לאחרונה בעיתון הספרדי לה רזון שנאסף על ידי טיימס ישראל , מביא בספק את הרקע של יותר מרבע מכל הבקשות שהוגשו לפני שפג תוקף החוק. “כמעט 43,000 מועמדים, או 27 אחוז מהסך הכל שהגישו מועמדות לפני סגירת המועד האחרון לבקשות באוקטובר, אינם יהודים על פי ההגדרה הליברלית יחסית של מי הוא יהודי שהוחל על ידי הקונגרס היהודי העולמי”, על פי העיתון טיימס. של ישראל.
***
יהודי ספרד נאלצו לגלות בשנת 1492, באותה השנה בה הכניעו כוחות קתולים את אחרון הצבאות המוסלמים שפלשו לחצי האי האיברי במאה השמינית. בעוד היהודים היו מרותקים לאזרחות סוג ב ‘בתקופת השלטון המוסלמי בספרד, אותן שנים חפפו גם יחד עם פריחת התרבות היהודית הספרדית שהגיעה לסיומה טרגי בשנת 1492 כאשר המלוכה הקתולית בראשות המלכה איזבלה והמלך פרדיננד הוציאו את כתב הגירוש הידוע לשמצה, צו המאלץ יהודים להמיר את דתם, לעזוב או להיהרג. אפילו בקרב המתגיירים כביכול שנשארו בספרד, רבים, המכונים המרה, ניסו לאחוז באמונתם ובסופו של דבר ברחו להתאמן בגלוי ביהדות באמריקה הלטינית, באפריקה ובאזורים אחרים באירופה. כיום, בספרד יש את אחת הקהילות היהודיות הקטנות ביותר באירופה – כ- 45,
בהתחשב במספר הגבוה של הפונים הצפויים המבקשים לקבל אזרחות, סוכנויות צצו הן בספרד והן במקומות אחרים, כדי לעזור לפונים לנווט בהר הניירת הנדרש בתהליך האימות המורכב להפליא. על מנת שאושרו, על פי משרד החוץ הספרדי, על המתמודדים להציג הוכחות למורשתם הספרדית ולספק חיבור מיוחד לספרד. עליהם לעבור מבחן תרבותי המראה את ידיעותיהם על תרבות המדינה, לרוב במטה של מכון סרוונטס, מרכזים מיוחדים המנוהלים על ידי הממשלה.
למרות התהליך הקשה, המשבר ההולך וגובר בוונצואלה הביא לעלייה במועמדים, אומר ז’וזה ליאון דלגאדו, מנהל המבצעים של ארגון משפטי ספרדי, קמינו דה מיעל ליך – באנגלית, הדרך לחלב ודבש – המסייעת ליהודים הגשת בקשה לאזרחות. דלגאדו בלבד טיפלה ביותר מ -3,000 בקשות, רובן מוונצואלה, אך לא תגיד כמה הצליחו בגלל חוקי הפרטיות בספרד. הפדרציה של הקהילה היהודית בספרד (FCJE), המאשרת בקשות, אמרה ל- Guardian כי היא קיבלה יותר מ -30,000 ממקסיקו, 26,000 מקולומביה, 14,000 מוונצואלה, 7,000 מארגנטינה, 5,400 מארה”ב ו -4,900 מישראל.
***
נכון לעכשיו, בוונצואלה יש עדיין שרידים של קהילה יהודית מתפקדת. אדאר בנעים, נשיא האיגוד הישראלי של ונצואלה, אומר כי כ -10,000 יהודים נותרו במדינה המשתתפים בכ -20 בתי כנסת מתפקדים, ואומר כי הממשלה מספקת כיום אישורים לקהילה היהודית לייבא יין וסחורות כשרות.
עבור יהודי ונצואלה, עזיבת הקהילה התוססת היא החלטה מסובכת, ובמיוחד עבור בני הקהילה המבוגרים שיש להם חששות מתהליך ההטמעה התרבותית, האתגר של לימוד שפה חדשה והזדמנויות מוגבלות.
“אנו עוברים מצב כל כך קשה מדיני וכלכלי שאילץ אותנו להגר לספרד”, אומר מויס בוטבול, 63, שקיבל את תושבותו אך עדיין לא עזב את ונצואלה. “לא קל להתחיל שוב במדינה זרה וונצואלה תמיד הייתה כל כך טובה ליהודים.”
בעוד שבנאים ובוטבול עדיין מרגישים קשורים לקהילה היהודית בוונצואלה, יהודים רבים החלו להימלט מהמדינה לאחר שהוגו צ’אבס נכנס לשלטון וניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.
אותם ונצואלים שיכולים לחזור לספרד עשויים להגיע למקומות כמו מלאגה, עיר בינלאומית תוססת בקצה הדרומי של חצי האי, שם התגוררה בעבר הפילוסוף היהודי הידוע סולומון בן גבירול. כיום מתפללים מתפללים יהודים במלאגה בבניין משרדים המוצב מחדש כבית כנסת. במהלך חגים ושבת, אחד מבני הקהילה עומד בלובי ובודק את זיהוי התמונות של יהודים שרוצים להיכנס לבית הכנסת שבקומה השלישית הממוקם מעל סוויטת עורכי דין. בצפיפות עץ מלאים שרידים מפוזרים של האוכלוסייה הספרדית הדתית.
אבל לפחות במלאגה, בבית הכנסת יש משתתפים מסורים. בסביליה, בירת אנדלוסיה, גם הקהילה האורתודוכסית וגם בית רמב”ם, רפורמה חדשה שמנסה להחיות חיים יהודיים עבור תושבים חילונים ובינלאומיים, מתקשים לשרוד יחד מניין. “בניית קהילה יהודית בספרד היא משימה הרקולאית. היהודים שנמצאים כאן התקיימו בבידוד ללא קהילה נראית לעין, “אומרת אריקה טפלר, גזבר בית רמב”ם.
בגרנדה וקורדובה, פעם מרכזים חשובים של פילוסופיה ומחשבה יהודית, אין קהילות – לפחות לא הצלחתי למצוא אחת בארבע שנותיי שגרה באנדלוסיה, שם ביליתי זמן רב בחיפוש אחר קהילות עבור הצעירים שלי. משפחה לסגידה בחגים.
גרים כאן, קשה לדמיין שחיים קהילתיים עמידים היו קיימים מעולם.
***
עם זאת, ונצואלים, כולל כמה שחיפשו את השורשים היהודיים מהם נותקו במשך דורות כדי לאפשר סיכוי להגר, נקרעים בין הצטרפות לחיי הקהילה היהודית השוממת בספרד לבין שהייה בכאוס של ארצם. בעיצומה שלפני מועד סגירת החוק, עורכת הדין מריאלה בריקנו פרדו, המסייעת לוונצואלים בהגשת בקשותיהם המורכבות לממשלת ספרד, מספרת כי לקוחותיה היו המומים יותר ויותר.
“כולם רואים את מה שעובר עלינו כאן”, אמרה בריקנו פרדו בטלפון מקראקס, כאשר פירטה כמה בקהילה היהודית חסרה את הניירת הדרושה, כמו כתובה , תעודת נישואין או ידיעת לאדינו, שפה המדוברת בעיקר בקרב יהודים ספרדים כדי להוכיח את מורשתם. היה צורך לקבל החלטות במהירות. עבור בריקנו פרדו וגם לקוחותיה הלחץ גבר.
“הרעיון להביא יהודים לספרד היה טוב כדי לתקן עוולה נוראית, אז מדוע הם מסיימים את החוק?” אמר בריקנו פרדו כשדיברנו בספטמבר, זמן לא רב לפני שנפתח חלון המועמדים.
הוכחת קישור ספרדי ישיר, כמפורט בדו”ח “Times of Israel” האחרון, הוכיח את עצמו כקשה ביותר, שכן יהודים רבים איבדו מסמכים או את חוט מוצאם כשנכנסו לפזורה.
מרגריטה מנדז פרדו, בת 57, שחילקה את זמנה בין קראקס למדריד, לא גילתה את ההיסטוריה היהודית שלה עד שלמדה על החוק הספרדי הניע אותה לחקור את שורשיה. בחקר מקורותיה באינטרנט גילתה שמשפחתה עזבה את ספרד בשנת 1530 ובסופו של דבר התגיירה.
עם זאת, ההגדרות הללו אינן יכולות לתפוס את הזהות המורכבת של אנשים כמו פרדו, האומרת כי “עתידנו אולי לא נמצא במדינה שלנו, ולכן אנו מודים לנו לחזור לספרד.” בנו של פרדו, גילרמו, בן 22, עכשיו גר בלימודים במדריד, אך אינו משתתף בקהילה היהודית, מכיוון שהוא לא גדל באמונה. למרבה האירוניה, למרות רוח ההתחדשות של החוק הספרדי, היא משאירה את המדינה באותה משכן שניצב לפני החוק: החיים היהודיים הסתיימו מזמן.