הרב יונתן גולדשמידט מתכונן לשבת בבית הכנסת פרדסאי בקוצ’י, הודו. צילום: אהרון שרנק
קוצ’י, הודו (RNS) – לפני אלפיים שנה, התושבים היהודים הראשונים בעיר זו יכלו לחוש ברוח הים הערבי כשעזבו את אחד משני בתי הכנסת של קוצ’י ברובע מתנכרי, או כפי שטבעו אותו הבריטים מהמאה ה -18, “יהודי העיר.”
השכונה, בה ניתן לראות כיום עובדי מחסנים מתכופפים על תלולי פלפל שחור, מדרגת לצד ירושלים כקהילה בעלת היסטוריה ארוכה של חיי היהודים.
אך במקום בו קהילה בנתה בעבר בתי ספר ובתים, מסעדות וחנויות כשרות, מרבית הרחובות מוקפים כעת עם מוכרי מזכרות מוסלמים או הינדים ומסעדות אוכל. בית כנסת אחד הוא עכשיו הריסות, מכוסה רק על ידי וילון. השני מוסתר בתוך חנות אקווריומים.
בית כנסת חדש יותר, שטרם מלאו לו 500 שנים, הוא היחיד המחזיק שירותים באופן קבוע. בית הכנסת Paradesi משמש כמוקד תיירות יהודי עיקרי.
היהודים באזור קראלה זה מופיעים בשמות שונים: פרדסי, מלאברי, בגדדי, קוצ’ין, הודי. אך הזמן טוען בשקט בקהילה עתיקה זו. אפילו מאות שנים של מחלוקות בין היהודים שהגיעו במאה הראשונה ליהודים ספרד ופורטוגזית שהגיעו בשנות ה- 1500 לא גרמו לטביעה של האוכלוסייה. כעת, נישואים בין דתיים והגירה לישראל עשויים להסתיים בקרוב.
בימינו, הקהילה מושכת אליה בעיקר תיירים מרחבי העולם, אנשים להוטים ללחוץ את הידיים, לצעוד בעקבותיהם ולהתפלל בבית הכנסת של 24 היהודים שנותרו בעיר.
שרה כהן, 96, יושבת בביתה, שמשמש כחנות הרקמה שלה, עם התורה בחיקה. היא בעיקר מנמנמת, עיניה הממושקפות פשוט רועות על המלים העבריות.
טהאהה איברהים, משמאל, מדבר עם תיירים שפוגשים את שרה כהן, היהודייה הוותיקה ביותר שגרה בקוצ’י, הודו. כהן, בן 96, מהווה לעתים קרובות את התחנה עבור תיירים יהודים המבקרים באזור. באדיבות אהרון שרנק
“דודה שרה”, אמרה טהאהה איברהים, חברה משפחתית ותיקה הדואגת לכהן והפכה למומחית למומחה בקהילה היהודית. לא ברור עד כמה כהן מודעת לסביבתה, או אם הבינה מדוע איברהים ותריסר תיירים ישראלים נרגשים עוררו אותה לומר שלום.
ביתו של כהן וחנות הרקמה הפכו לתחנות פופולריות עבור תיירים יהודים. הם להוטים לפגוש את אחרון דורו של כהנים שעלו לקוצ’י עם יהודי פרדסי אחרים בשנות ה- 1500.
אבל היהודים לא היו הראשונים לעבור להודו. במאה הראשונה של התקופה הרווחת נחתו יהודים בחוף מלאבאר בקראלה והתיישבו בסמוך לנמל קודונגלור. הם הפכו ליהודי מלאברי, ואחרי שיטפון הרס את הנמל בשנות האלפיים עברו לקוצ’י.
קוצ’י, אדום, ממוקם בדרום מערב הודו. מפה באדיבות מפות Google
היסטוריונים מאמינים שיהודי מלאברי התקבלו יפה בגלל התרבות הדתית הפלורליסטית של הודו. לכן, כשספרד ופורטוגל גירשו יהודים במאה ה -15, חלקם התיישבו בקוצ’י מכיוון שידעו שהם יתקבלו בברכה.
שתי הקהילות נהגו באופן שונה. אז למרות שני בתי הכנסת המלאבריים במתאנצ’רי, ועוד חמישה בסביבתה של קראלה, החדשים רצו את שלהם. באמצע שנות ה- 1600 הם הקימו את בית הכנסת Paradesi ולא אפשרו למלברי להשתתף בשירותים.
כיום בית כנסת פרדסאי משרת באופן תיאורטי את שתי הקהילות – שלושת יהודי הפרדסי שנותרו, ו -21 המלברי. בית הכנסת היחיד בעיר עם רב מתקשה להרכיב מניין, או מינימום 10 גברים הדרושים לתפילת שבת שלמה. אז בית הכנסת מסתמך על תיירים יהודים מרחבי העולם לצורך עבודתם השבועית.
בשירות אחד נכנס משפחה ישראלית בת שמונה והשאירה את נעליהם בדלת, כמנהג הודי. הנשים התיישבו בחלק האחורי של בית הכנסת – בהתאם למסורת היהודית האורתודוכסית, שבה גברים ונשים יושבים ברבעים נפרדים המחולקים על ידי מסך. (לפני שנים, הנשים ישבו במרפסת, אך בימינו היהודים הזקנים כבר לא יכולים להעלות את המדרגות.) עוד כמה תיירים זלגו פנימה, אך עדיין, לא מספיקים לשירות. הרב הסביר את המצב בפני המתפללים, הוביל תפילה שונה והזמין את כולם לארוחת צהריים.
בחוץ חייכה טליה כהן.
“זה מצחיק כי הרב אמר שזה עצוב שבית הכנסת ריק. אבל עבורנו אנחנו שמחים, מכיוון שזה אומר שהיהודים הם בית. זו שבת, והם בישראל “, אמרה והתייחסה ליהודי הודו שעלו לארץ, או עלייה לארץ.
שרה כהן, 96, צופה בקבוצת תיירים מחוץ לחלונה.באדיבות אהרון שרנק
היהודי הפרדסי האחרון בגיל הפוריות עזב עם אמה בחודשים האחרונים.
שרה כהן נשארת במשרה. הודו הייתה מאז ומתמיד ביתה, ואיברהים אמר שהקשישה לא רוצה לעזוב את המקום בו קבורים בעלה ואחיה ושם ביתה נמצא רק כמה מטרים מבית הכנסת.
יש תושבים המקווים שהתיירות תתן תמריץ לשמר את ציוני הדרך של הקהילה היהודית של קוצ’י, כמו בית הכנסת פרדשיי ובית כנסת קדאבומגאם בחנות האקווריום – גם אם חלק מהיהודים אינם יכולים להגיע לבית הכנסת.