למיטב ידיעתי, היהודים הראשונים שהתיישבו במחוז ווסטרסטר הגיעו בשנת 1787, כשקרוואן מניופורט, רוד איילנד, משכה את הגבעה התלולה במרכז לסטר והקימה את המאהל על מה שנמצא כיום לסטר נפוץ. זה היה האירוע המרגש ביותר בתולדות המלט ההוא, ודיברו עליו במשך שנים.

קרוואן הכרכרות, הכרכרות, העגלות והרכיבה על סוסים, כנראה נמתח לאורך חצי קילומטר בשביל העפר המוביל מווסטרסטר לליסטר. הוא כלל 70 איש, כולל שישה עבדים, סוסים, כנראה בקר ועיזים ובעלי חיים אחרים, בתוספת הרהיטים והכלים הדרושים לכפר קטן. בראשם הובל אהרון לופז, בן למשפחה של יהודים פורטוגזים שעלו לניופורט בשנות הארבעים של המאה העשרים.

אהרון לופז נכנס לסחר החופים, ובשנת 1760 הפך לאחד הסוחרים והמובילים של ניופורט המובילים במסחר העמוס בעיר. “נסיך סוחר” הוא נקרא. בשיא הקריירה שלו נאמר שהיה לו בעלות או בעלות חלקית על 20 אוניות. ספינותיו נסחרו בבריטניה, ג’מייקה, צרפת, נמלי חוף רבים אחרים בקריביים ובקרולינה. הוא היה בולט בחוגים יהודיים והיה מוביל בבניין בית הכנסת של טורו בניופורט, שעדיין היה אחד מפאר הסיפור היהודי בצפון אמריקה.

אך כל זה השתנה בשנת 1777, כשפרצה המהפכה האמריקאית וספינות הקרב הבריטיות תפסו את נופורט הארבור וסגרו אותה. לופז ומשבטו תכננו לעזוב, אבל לאן? הוא היה מודע היטב לבעיות שהיו ליהודים במקומות שונים. הוא ומשפחתו חיו ימים מסוכנים בפורטוגל ובספרד, שם שלט האינקוויזיציה ושם ניתנה ליהודים על ידי האלפים אפשרות לבחור: להתנצר או לעזוב למקום אחר. שבט לופז בחר לעזוב, ושגשג באווירה הסובלנית של רוד איילנד.

אך בחורף 1777, היכן יכולה מושבה של יהודים לקוות למצוא מקום סביר לחיות בו? לופז בטח מהרהר זמן רב ועומק. במפעלים העסקיים הרבים שלו, ובמיוחד לווייתנים, הוא ללא ספק הכיר כמה קוואקים, שהיו גם סוחרים פעילים ובעלי אוניות. רוד איילנד בירך את קוואקרס מאז רוג’ר וויליאמס. אני לא יכול להוכיח את זה, אבל יש כל סיבה לחשוב שאותם קוואקים ידעו על לסטר, מכיוון שהכפר הזה עשה משהו לא שגרתי: בשנת 1732 אפשרה להקמת מלגת קוואקר בעיירה. זה היה ראוי לציון מכיוון שהחוק של מסצ’וסטס באותה תקופה הגביל את הפעילות הדתית לכנסיה הקהילתית שהוקמה. כל האחרים כביכול היו אסורים.

אני משער, אך לא יכול להוכיח, שלופז שמע על לסטר, מקלט אפשרי, מהקוואקרים.

ככל הנראה חמושים בידע זה, לופז ופמלייתו יצאו לליסטר, כפר יבשתי המונה אולי 100 תושבים. תושבי המקום בוודאי היו מבולבלים ונדהמים מהזרם הפתאומי הזה של החדשים עם לבושם ומנהגיהם המוזרים.

בניגוד למה שניתן היה לצפות, הכל עבר כשורה. אותם כפריות מקומיות בלסטר לא היו מתוחכמים, אך הם כן הכירו את התנ”ך שלהם עם סיפורי העברים הקדומים ומצוקותיהם. וכאן, בחצרות ביתם, היו צאצאים של אותם שבטים קדומים. העיירה הייתה מוקסמת.

אהרון לופז מילא את תפקידו עד השלמות. הוא קנה אדמות ובנה “אחוזה גדולה ואלגנטית” לביתו ולחנות יבשים. בניין זה הפך לימים לבית הראשון של אקדמיית לסטר. קרוביו בנו גם בתים בקרבת מקום. חנותו הפכה במהרה למרכז לעסקים אזוריים ופעילות קהילתית. הוא המשיך בפעילות המסחר כשהיה בלסטר, ובסביר להניח שבחנות שלו היו מצרך סיכות – נרות, מולסה, סוכר, רום, מצרכים, נעליים, מלח, עץ וכל שאר הצרכים לחיים.

עד מהרה זכה למוניטין באדיבות, יושרה ואחריות אזרחית. הוא היה מקפיד על שלא עובר על הרגישות של שכניו. כלשונו של היסטוריון העיר לסטר אמורי וושבורן. “הם הביאו עימם, ושמרו בקפידה, על צורת הסגידה המוזרה שלהם. אף על פי שהם נבדלים משכניהם בענייני אמונה דתית, הם זכו לביטחון והערכה של כולם על ידי התנהלותם הזקופה והכבוד, טוב לבם ואדיבות שיחם, והחופשיות והרוח הציבורית שהם התגלו כאזרחים. ” כפי שעשה בניופורט, אהרון לופז תמיד סגר את החנות שלו ביום ראשון כמו גם בשבת.

לופז מאוד העריך את לסטר ואת קבלת הפנים שהפגינה. במכתב לחבר הוא ציין כי “חווינו את האזרחות והאירוח של שכונה חביבה.” כמה ממכתביו חוזרים על אותה הרגשה חמה על העיירה הקטנה,

אבל לכרוניקה הזו יש סוף טרגי. לאחר המהפכה, אהרון לופז, ב- 27 במאי 1782, חזר מליסטר לניופורט כאשר הזועף שלו נמשך בטעות לבריכה בסמית’פילד, רוד איילנד, והוא טבע.

מצבתו נמצאת בניופורט עם אלגנטיות שכתבה עזרא סטיילס, לימים נשיאת מכללת ייל. לסטר צריך להחזיק אותו בזיכרון. הוא היה אחת הדמויות היותר מדהימות שקושרו אי פעם.

הערה: אני רוצה להודות למו ברגמן על הספר “לופז מניופורט”, ביוגרפיה משובחת של אהרון לופז.