מאות ישראלים מהגרים לפורטוגל ולא מביטים לאחור

בלב השוק של סאו מרטיניו, הדוכן הפופולרי ביותר הוא הפלאפליה של מעוז קשתי ובת זוגו נטשה. האם יש דבר משפיל יותר לישראלי מאשר לקנות פלאפל על אדמת אירופה? בשביל אחוות הישראלים והנימוס קניתי מנה, והופתעתי לטובה. לצדי עמד עלם מקומי שתהה לפשר הרוטב הכתום. קשתי, בן 45, הסביר שמדובר בצ’אטני, ומיד הצטדק בפניי בעברית: “מה, אני אגיד לו עמבה?”

Photo by Fox: https://www.pexels.com/photo/people-at-the-park-1615815/

ישראלי מחווה סמוכה ניצל את ההייפ והציב צמוד לפלאפליה דוכן מלבי טבעוני. את המלבי הגויים פחות מכירים, כך שהעוברים ושבים זכו לטעימות. האם הייתי עד לרגעים הראשונים של שיגעון המלבי בחצי האי האיברי? מלבד מוכרי הפלאפל והמלבי, היו בשוק לא מעט ישראלים שבאו למכור ולבקר, או להביט בגורו המקומי מוג’י. אפילו שי אביבי הגיע לאחת החוות באזור, ונקלע לשוק כתייר.

לפני הביקור בשוק התארחנו בחווה מרשימה לחגיגת החומוס השבועית. ישבנו מתחת לעץ אלון השעם וניגבנו חומוס בשישה יורו. בעל החווה, כמו ישראלים רבים בחוות בפורטוגל, לא רצה שום קשר לתקשורת, וביקש שלא נציין את שמו. בשיחה מוקדמת העלבתי אותו קצת, כי פלטתי שאם אני בפורטוגל אני מעדיף לאכול את האוכל המקומי. “אוכלים פה רק חזיר”, הוא מיהר להזהיר אותי. מתחת לעץ התיידדנו והוא הסביר שהוא לא גורף שעם מאלון השעם, כי העץ חשוב לו יותר מהכסף. האירועים המשיכו בשבת בערב. בחווה בבעלות ישראלי אחר החלה מסיבה בת יומיים, עם תקליטן ישראלי. גם הם ביקשו לא להופיע בתקשורת.

לקבוצת פייסבוק של הישראלים שגרים בפורטוגל מתקבל רק מי שמצהיר שהוא איננו תייר, ושאין לו כוונה לפרסם שירות להוצאת דרכון מקומי. יותר מ–3,000 חברים רשומים בה, אך לפי אומדנים שמרניים יותר, מספר הישראלים שהיגרו לפה נע סביב כמה מאות. כמה עשרות מתוכם גרים בחוות, רובן נרכשו בשנה האחרונה. נראה שזהו הגל הראשון של תופעה שעשויה עוד לתפוח ולהתרחב. לא מזמן פירסם מגזין פורטוגלי כתבת שער תחת הכותרת “האם פורטוגל היא הארץ המובטחת של היהודים?”

לנטשה (35), בת הזוג האמריקאית של קשתי, זה כבר יותר מדי. היא רואה שכל כמה ימים נרכשת חווה בסביבה על ידי ישראלים, וחוששת שהזרם רק ילך ויתגבר. החוות של הישראלים ממוקמות בעיקר בדרום פורטוגל, סביב העיירה אודמירה. אבל יש גם מי שהתמקמו במזרח, באזור קשטלו ברנקו, ואף צפונה יותר. בעיר קוימברה אפילו פתחו בית ספר ישראלי־פורטוגלי. מלבד החוות ברחבי הארץ, חווה אחת לפחות הוקמה באיים שבאזור. בגלגול הישראלי שלה העברתי כמה לילות יפים, עד שהיא נחנקה על ידי הרשויות.

בפייסבוק פועלות כמה קבוצות של אנשים שזוממים לגבש קהילה שתעבור יחד לכפר ישראלי בפורטוגל, אבל על אף שההיענות יפה, הצעד לא מומש. למעשה, כל כך זול לקנות חווה של עשרות דונמים בפורטוגל, שאין סיבה של ממש להתחלק בשטח.

אחד הדברים שמשותפים לרוב האנשים החמודים שראיינתי לכתבה, הוא שהם ניסו לחיות בישראל על פי דרכם, אבל המדינה דחתה אותם, ובפורטוגל הם מצאו מפלט. הידוע בין הגולים החדשים של פורטוגל הוא הסופר והעיתונאי יגאל סרנה, שמחלים שם מהמאבק עם משפחת נתניהו והפסקת העבודה שלו בידיעות אחרונות. כיום סרנה מבלה את מחצית השנה בצפון המדינה, ונשמע מאושר. קשתי מלך הפלאפל הגדיר יפה את הסיבה לכך שנמלט לכאן:”חיינו בקהילה בפרדס חנה והיינו מבסוטים, אבל חיינו בבועה. והתחושה היא שבישראל כל מי שמחוץ לבועה מנסה לדקור את הבועה, לנעוץ מסמרים בבועה”.

הכלכלה בפורטוגל אמנם מדשדשת, אבל עדיין מדובר במקום ידידותי לזרים, עם שלטון סוציאליסטי, ויש בה שטחים חקלאיים עצומים ודלילים שהמדינה מנסה לאכלס. כך שהישראלים יכולים לחיות פה בחוות מרוחקות בלי שיציקו להם, ולא פחות חשוב, לרכוש אדמה במחירים משעשעים.

הרחק מפוליטיקה עכורה

דן זלצר (43) למד היסטוריה ופילוסופיה, התנדב בארגון תעאיוש ועבד כצלם תיעודי בשטחים. בשלב מסוים הפוליטיקה העכירה את חייו, והוא רצה לחיות בטבע. “מה שקרה בישראל מסריח, ספינה טובעת”, הוא אומר. “החלטתי שאני חייב לצאת משם”.

זלצר היה נחוש לעבור לפורטוגל, אף שלא ידע עליה כמעט דבר. את בת זוגו ביאנה גיימנו (32), פגש סמוך לעזיבה במסיבה שמחה שערכה אלמנה לזכר בעלה. גיימנו עלתה בילדותה מרוסיה, עבדה בהיי־טק, ואחר כך שימשה מפיקה בסדרת הריאליטי “מחוברים”. “למרות שהיה לי תפקיד טוב בתעשייה, הבנתי שאני לא רוצה להיות שם”, היא מספרת. “עבדתי לפעמים משש בבוקר עד שלוש בלילה. ברחתי באמצע העונה. למזלי, כבר לא הייתי שם כשאמיר פיי גוטמן טבע”. ביום שהכירו, גיימנו התיישבה במכונית שלה והבינה שהיא עוזבת הכל ונוסעת לפורטוגל.

דן זלצר היה צלם תיעודי בשטחים, ומאס בפוליטיקה. במשך שנה עבר בין מאה חוות, עד שמצא את מקומו. “הכל כאן נורא לאט, אבל התושבים סימפטיים. הם חושבים שזה טוב להם שמגיע דם חדש” 

וכך הזוג הצעיר עקר יחד אל קצה יבשת אירופה. במשך שנה ארוכה תרו אחר אדמה מתאימה. הם מציגים בפניי את מפת הגוגל שלהם, שעמוסה בנקודות. “עברנו מאה חוות”, אומר זלצר. “כמעט סגרנו עסקה עם נוכל הולנדי. זה לא פשוט לרכוש כאן אדמה. צריך להיזהר ולא לסמוך על עורכי דין, חייבים להיעזר במישהו שקנה”.

זלצר אומר שצריך להתרגל לקצב המקומי. “הכל כאן נורא לאט. כשאתה מקריא מייל בטלפון, זו משימה. בשפה שלנו קוראים לזה סתומים. אבל חשוב לפורטוגלים לדייק, להיות בזמן. ופורטוגל תומכת, לא מגרשת, ובטח לא מהר. בכפרים הסמוכים התושבים סימפטיים, מכניסי אורחים ונורא רוצים לעזור. הם חושבים שזה טוב להם שמגיע דם חדש”.

עזבת בגלל דברים שראית בשטחים?

“לא רק בשטחים, בכל מקום בארץ. הלב שלי אמר, שחרר את המקום”.

לפני חמישה שבועות רכשו בני הזוג 30 דונם של אדמה הררית, מלאת סלעי ענק ודרדרים, עם נחל וכמה בארות וחורבות. המחיר היה 15 אלף יורו, סכום שאתו אפשר לרכוש בישראל אולי משקוף בדירה בעפולה. “אצלנו אין מבנה”, מסביר זלצר על קפה שחור שנמזג לגביעי גרבר ריקים. “מי שרוצה בית מסודר משלם יותר, 100-50 אלף יורו וצפונה. לי בעיקר היה חשוב שהשטח יהיה ליד נהר, כדי שלא נצטרך להתחבר לרשת המים”.

הם מתכוונים לבנות בית מעץ, ובינתיים שוכרים דירה אצל שכנים. הם פוסעים ומתפעמים מהשטח שלהם, המלא מהמורות ושיחים, כאילו היו הולכים בארמון. זה נחמד לטייל כאן, אבל לא ברור לי איך בקרקע הזאת אפשר לשתול משהו. כנראה שקלעתי לדעת גדולים. “כשאמא שלי היתה פה היא אמרה, מה זה הסלעים האלה? איך תגדלו פה גידולים?” מספרת גיימנו. “אני בת יחידה. זה מאוד קיצוני להורים שלי שעברנו לפה. הם ראו ילדה שעבדה כבר בתעשייה, ואז הסתובבה אחורה. אמא שלי מגיעה ותומכת, אבל היא צריכה להתרגל”.

את רוב השטח, שמכוסה פטל קוצני ועשבים, קשה לצלוח. “רק אתמול הסדרנו כביש גישה וכמה טרסות ותעלות”, אומר זלצר. “מאז שקניתי את האדמה, גיליתי שיש לנו לא מעט עצי פרי. היסודות פה טובים”.

התוכניות שלהם אווריריות. זלצר מתפייט על “גן, עם כל המשמעויות”, ועיניו בורקות. הוא מדבר על חממות צמחי מרפא, אולי זעפרן, גן ילדים, קורסים לקיימות ותיירות אקולוגית. ליד הנחל עומד כבר אוהל של בחור אנגלי וילדיו, שנראים מרוצים מכל העניין. כשאנחנו מכרסמים גבינה, גיימנו חוזה שעוד מעט תהיה להם גבינה משלהם. זלצר מנסה לרמוז לה שזה ייקח קצת זמן. “המטרה היא להקים בית וחווה שתאכיל אותנו במשק אוטרקי”, הוא אומר. “בשלב הבא נחשוב איך להביא פרנסה”. גיימנו רוצה להקים גן ילדים בשביל התינוקת אלישבע: “ללמוד בבתי ספר? לא ברחנו מתל אביב בשביל להיכנס למערכת”.

הם מספרים על ישראלי שפנה אליהם כדי לקנות שטח בסמוך, ומזכירים עוד שכנים ישראלים. “זו רק התחלה של גל”, אומרת גיימנו. “כשראיתי בנתניה פרסומת לדרכון פורטוגלי, ידעתי שתהיה הצפה”.

עם הקהילה היהודית בפורטוגל הקשר פחות הצליח. “הגעתי לבית הכנסת בעיירה סמוכה ואמרתי שאני ישראלי. בגלל שאני הולך עם כאפייה מסיני, חשבו שאני ערבי־ישראלי והמאבטחים בדקו אותי טוב. אולי מה שהפיל אותי היה שאמרתי בהתחלה אהלן. היהודים של פורטוגל מחוץ למשחק. שיגע אותי שהרב לא יודע עברית. אבל התיידדנו עם זרים פה, יש 17 לאומים שונים רק בגבעה שלנו”.

למה הישראלים נתפסו דווקא לפורטוגל?

“תראה, התושבים פה נטולי יוזמה ומאוד רגועים. לא כולם פה מחפשים את הדולר. המחשבה כאן יותר ימי־ביניימית, לא קפיטליסטית, וזה לחיוב. חוץ מזה, חם פה, וזה נראה כמו בישראל”

אתם חושבים על הקמת ישראל חדשה פה?

“לא מספיקה ישראל אחת?”

אף שהם מציגים לעולם אופטימיות, תוך כדי השיחה מתברר שהיו גם רגעי שבירה. שלושה חודשים אחרי המעבר לפורטוגל, גיימנו רצתה לחזור. “קניתי כרטיס לנתב”ג, כיוון אחד. אחרי שבועיים בתל אביב, נגמר לי החשק לשבת על הים ורציתי הביתה. לא רציתי לחיות בעיר”. מאז שעזבו, זלצר לא ביקר בישראל.

תודה לרשעות

חוות יערן הוקמה ב–1995 ביער מתחת למערת הנטיפים בהרי יהודה, התמחתה בגידול עזים, וניסתה לקיים את עצמה כמשק אוטרקי שיספק את צורכי המשפחה. במשך שנים, הרשויות בישראל ניסו להיפטר מהחווה, ששכנה בשטח שלא שייך לה. המשפחה מכרה למבקרים גבינות שיוצרו בחווה, והעזים ליחכו את העשב ושמרו על היער משריפות. זה היה מאבק בלתי אפשרי, אולי נאיבי, שכלל שלל דיונים משפטיים. השיא היה בניסיון לחוקק את “החוק להסדרת המגורים בשטחי מרעה”, חוק מיוחד שיאפשר להם להישאר במקום.

רשות מקרקעי ישראל ראתה בהם פולשים. משרד הבריאות בדק במיקרוסקופ את הגבינות שלהם. לבסוף, המשפחה החליטה להרים ידיים. כמו רוב המרואיינים לכתבה הזאת, גם בר (51) ואבשי (56) יערן פשוט הוקאו מישראל ומצאו עצמם בפורטוגל. לפני שלושה חודשים רכשו חווה של 40 דונם במזרח המדינה, והעבירו אליה במכולה את תכולת החווה הקודמת, כולל השלט הישן. היום בר יערן מודה לרשויות. “בזכות רשעות מקרקעי ישראל התפנינו, ובזכותם הגעתי למשהו שלי”.

אנחנו תופסים אותה בדיוק כשהיא מפלחת עץ לחתיכות עם גרזן. יערן, שנראית כילדה שובבה, לובשת חולצה לבנה הפוכה. אם משתדלים, אפשר לראות שבחלקה הפנימי כתוב “ביחד ננצח”. “חיפשנו בהתחלה שטח בכרתים, ואז לפני הסגירה שילשו לנו את המחיר”, היא מספרת. “מזל שלא עברנו לשם. היוונים קשים, מאוד לא מקבלים את הזרים. הם דומים לישראלים. בפורטוגל זה הפוך. הכלכלה רדומה לנצח. בצהריים כולם בארוחת צהריים. אין להם מוטיבציה לכלום, אבל הם אנשים טובים ומסבירי פנים. אפילו הפקידים רוצים את טובתך. לא מנסים להיות נגדך. ההפך מישראל. אצל בעלי חוות שהיו איתנו באותה סירה במאבק בישראל היתה תחרות כל הזמן. הישראלי הממוצע מרגיש שהוא חייב לדפוק מישהו כדי לא להידפק. כאן אני נושמת אחרת. האוויר שלי נקי. אני לא שומעת מחצבות. הציפורים מצייצות פה גם בלילה. מצאנו את גן העדן שלנו”.

בדיעבד, לא ברור ליערן מדוע נאבקה: “היינו אצבע בעיניים של הממסד. זה היה פשוט טירוף. עבדנו קשה, אנשים עמדו בתור לגבינות שלנו והכל הלך לתשלום לעורכי דין. הייתי יכולה לקנות שבע חוות כאלה בפורטוגל אם לא הייתי מממנת עורכי דין. וכשהפסקתי לשלם להם, עורכי הדין פשוט הפסיקו לעבוד בשבילי, ולא משנה כמה אני צודקת. זה לא ייאמן. אין בתחום הזה שום אידיאולוגיה”.

משפחת יערן נאלצה לפנות את החווה שלה בהרי יהודה בלחץ הרשויות. “פה זה הפוך, הפקידים רוצים בטובתך. בצהריים כולם פה בארוחת צהריים, אין להם מוטיבציה לכלום, אבל הם אנשים טובים” 

כעת בני הזוג נמצאים בהליך קבלת תושבות, שניתנת בפורטוגל למקימי חברות, אפילו אם הן מיועדות לניהול משק אוטרקי. היערנים מספרים שבניגוד לישראל, פורטוגל מעודדת עסקי חקלאות זעירים ומסורתיים. בהרבה מדינות באירופה, תהליך העיור המואץ גרם להתרוקנות האזורים החקלאיים. במסענו חלפנו בין עשרות כפרים מתוקים, ורוב האנשים שראינו היו קשישים נינוחים שישבו עם כוס בירה בקפה ברחוב הראשי. “אני יודעת שגם אם לא אגיע עם כל הניירת, רשות ההגירה הפורטוגלית לא תסלק אותי. לא יסתכלו אם אני יהודייה, מוסלמית ונוצרית. כל אחד יכול להחזיק את העזים וגן הירק שלו, להיות אדם פשוט כמוני, עני כמוני, ולהרגיש עשיר. בישראל אמרו שהאדמה לא שלנו. אבל אנחנו לא מאמינים שיש דבר כזה בעלות על אדמה. רק רצינו לעשות טוב. אבל אחרי 24 שנים כלו כל הקצין ועברנו לפה. המזל הוא שאבשי יודע את השפה, כי הוא גדל בקיבוץ ברור חיל ויש לו אבא ברזילאי”.

יערן מתרגשת מהדברים הקטנים. “במשך שנים לא היתה לי כתובת דואר. הרשויות הרי לא רצו לתת לעבריינים פתח להכרה, וזה הגיע לזה שהילדים לא קיבלו צו גיוס. עכשיו הדואר מגיע עד אליי. אני פשוט לא מאמינה. זה שלי”.

בר מכנה את המקום גן עדן. זה מושג שרבים השתמשו בו בשיחות איתנו. האמת היא שזה לא פשוט כמו שזה נראה. החווה שאליה נכנסו לפני שלושה חודשים היתה מכוסה כולה בשכבת פטל דוקרני בגובה מטר. הפטל מעיד על הרבה מים, אבל הוא בלתי נסבל וחוזר ומטריד.

“אנחנו פליטים”, אומרת יערן. “גם אחרי שעזבנו, ברשות כעסו שנשארו כמה אבנים שהיינו צריכים לפנות. רצו להוציא לנו צו עיכוב יציאה מהארץ וגם שנשלם דמי שימוש. היום אני מרגישה שנולדתי מחדש. אני משוכנעת שהם יצטערו שעזבנו. תהיינה שריפות”.

מה לדעתך רצו מכם?

“בישראל חקלאות זה תמיד עניין פוליטי, זה תמיד כדי לתפוס שטח לערבים. הם חושבים שאם ייתנו לכל רועה, יצטרכו לתת גם לבדואים זכויות. אני פשוט מרחמת על אנשי רשעות הטבע והגנבים והחברה להחרבת הטבע. ואני יותר מרחמת על השטח. איך האמנתי שיש לנו סיכוי? ישבתי לי בבועה שלי, באי שלי, כשמסביבי חוצבים ברישיון, הנחל מתמלא ביוב והמסוקים עושים רעש ומפחידים עזים בהריון, ואנחנו היחידים שדואגים לסביבה. בנינו כבאית לכיבוי שריפות, אספנו אשפה 24 שנים והלכנו לכל ועדה, בטוחים שאנחנו צודקים ושהם בסוף יבינו. האמת היא שאף אחד לא רצה אותנו. לא היינו באינטרס הפוליטי או הכלכלי של אף אחד ולא דפקנו אף ערבי. כאן מאוד זרמו איתנו עם הרעיון של עדר קטן ומחלבה קטנטנה. ובגלל שאני חקלאית, כל הסולר יהיה מסובסד. ישראל היא לא מדינה דמוקרטית באמת. כל מה שאכפת לה זה לדפוק את הערבים, וכדי להשיג את זה היא תירה לכולם ברגל”.

אם בחוות רענן הראשונה, כדי לשרוד במשק אוטרקי שמקיים את עצמו כמעט לגמרי היו צריכים לגדל 150 עזים, עכשיו כשהם לא צריכים לממן עורכי דין, המשפחה יכולה להסתפק ב–15 עזים. “זו היתה עבודה מטורפת, רק כדי לרצות מערכת רקובה שאין לה תוחלת”.

למרות הגישה האנרכיסטית של בני הזוג, אבשי, ששירת בסיירת מטכ”ל והיה הראשון לחתוך את גדר המערכת ולפלוש ללבנון במלחמת לבנון הראשונה, לא פוסל לקיחת סובסידיות מהמדינה. “זה דבר יפה ונכון, ביטוי של רצון לשמר את החקלאות. הכרחי שגם בישראל ישמרו את החקלאות, אחרת ילדים לא יראו בעיניים עז נחלבת. בישראל עשינו עבודה מבורכת אבל המערכת אמרה, חבר’ה, אתם עבריינים. פה יש פרגון לחקלאי. לא באים להילחם בך. מבחינתי מה שאנחנו עושים פה זו גאולת הקרקע”.

עודד אלישיב נהג להסתובב עירום בכינוסי הריינבואו, אז לוקח לי זמן לזהות אותו. “רצינו אדמה. כתבתי לנתניהו והוא ענה ‘יישר כוח’, אבל הרשויות לא עזרו. פה זה קל. ישראל החדשה זה דבר שלאט־לאט קורה” 

רק רצינו אדמה

אם משפחת יערן בעיקר רוצה שיניחו לה, שפע (49) ועודד (52) אלישיב, מנכבדי קהילת הריינבואו הישראלית, הגיעו עם חזון קהילתי למדי. בהשקעה של 50 אלף דולר הם רכשו בדרום פורטוגל חלקה עצומה של 150 דונם, מחצית השעה מהכביש, על הג’יפ. לפני שלושה חודשים עלו על הקרקע.

החווה שלהם עדיין לא נראית כמו חווה חקלאית, אלא יותר כמו כינוס היפי מצומצם בנוף מרהיב. בינתיים הם גרים בקרוואן ולצדו אוהלים לילדים. עודד נלהב להציג בפנינו את שירותי הקומפוסט שבנה לאחרונה, כאילו היתה זו מזרקה ונציאנית. יש לו משנה סדורה בנושא: “האדם הוא מפעל לייצור דשן, אבל זה כרוך בזה שאתה מתעסק בקקי. אני לא מבין מה הבעיה עם קקי. זה טירוף לזרוק את הקקי שלנו לכיור ואחר כך לקנות קומפוסט יקר שהוא קקי של סוסים”.

האלישיבים הכירו לפני 13 שנים. עודד הוא מורה ליוגה ושפע יועצת מערכות מידע. שנים ארוכות סרקו את ישראל כדי למצוא חלקה שעליה יוכלו לגור עם חברים. הם ניסו להתקבל לקיבוץ, אבל לא עברו את המיונים. שפע, בת קיבוץ צובה, מודה שנפגעה. “היינו שמחים להקים דבר כזה בארץ”, אומר עודד, “זו ארץ הקודש, לא שאני דתי. כל החיים רצינו פיסת אדמה. לא פיסת פאקינג חצי דונם בפרבר צפוף. כתבתי לנתניהו והוא החזיר לי מכתב שבו כתב ‘יישר כוח’ והפנה אותי לרשויות. רצינו ליצור גן עדן, 10 דונם ל–10 משפחות, במודל של כפר קטן לחברים מהשבט של הריינבואו. פניתי לכל הרשויות במכתבים וביקשתי. אחד הפנה אותי לשני, אבל שום דבר לא יצא”.

“רק רצינו אדמה”, אומר עודד, שאוהב להסתובב בעירום בכינוסי ריינבואו, כך שלוקח לי זמן לזהות אותו. “רצינו לבנות ארמון בישראל. ואז דיברנו עם חיים פלדמן, שעבר לפה. הוא טיפטף לנו לעבור. סיפר כמה קל בפורטוגל. הוא החלוץ. ישראל החדשה זה דבר שלאט־לאט קורה פה. כל הזמן מגיעים. יש גם כאלה שמנסים לעבור לפה, ואז משחררים וחוזרים לישראל. אבל הכיוון הוא שזה הולך וגדל”.

ב–2016 הגיעו לפורטוגל, במטרה לבנות קהילה. הקהילה לא התבססה ולפני חודשיים וחצי רכשו חלקה ועלו עליה לבדם. אך עודד לא ויתר על חלום הכפר המשותף: “באופן טבעי זה יקרה, משפחות רוצות לבקר. אנשים יישארו. אנחנו כוח חלוץ. יש מספיק מקום ונמצא את הדרך להכניס אותם. אולי החברים ירצו לקנות אדמות שכנות”.

מה התוכנית?

“המטרה היא לחיות בגן עדן. יהיו כאן עשרת אלפים עצים, מהם אלף עצי פרי. יהיה שפע שאין כדוגמתו. בינתיים באמת קשה. כשלא יודעים את השפה אפילו להשיג משאבה זה מסובך”.

“המעבר מאוד קשה”, מודה שפע. “אבא שלי היה חולה. אני חצויה. האם לנסוע לישראל? היה מעולה אם ישראל היתה מאפשרת חיים פשוטים על אדמה. מדהים שזו עבירה פלילית כשאדם גר על האדמה החקלאית שלו. בכל מדינה אנשים חיים בחוות שלהם. בפורטוגל, לכל אדמה חקלאית יש ארבעה אחוזים שמוקצים לבית האיכר. בישראל אסור להניח על אדמה חקלאית אפילו קרוואן”.

ומה המשפחה בישראל אומרת?

עודד: “הם זועקים שנחזור. זה לא פשוט, אבל לאט־לאט זה ישתפר. כרגע זה באמת נראה כמו מחנה צבאי, אבל יהיה פה ארמון מהאדמה. אנחנו נשמח אם יפיצו את הבשורה, שיש פה גן עדן עם תנאים קשים. חשוב שיגיעו רק כאלה שחשובה להם קיימות. למרות המחיר הזול, לגור כאן זה לא דבר שיתאים לכל עם ישראל. זה דורש מאמץ. זה כמו טירונות”.

וכמו בגן העדן המקורי, גם פה יש צרות עם הילדים. בניגוד להורים ההרפתקנים, הם יצאו, מה לעשות, רגילים למדי. כשאנחנו מגיעים, הילדים נעזרים באינטרנט האלחוטי וטרודים בחיסול מישהו במשחק פורטנייט. ההורים מודים שילדים, בעיקר פטל בת ה-11, לא ממש אוהבים להתרחץ בנחל, ודורשים דוש תקני עם מים חמים מעת לעת. לכן לפעמים הם יוצאים כולם לעיירה הסמוכה, שם יש בית מרחץ. היו פעמים ששפע נשברה מהתנאים הקשים בשטח, ולקחה חדר בבית מלון. “אתה צריך להבין”, מסביר לי עודד, “לבנות יש שיער ארוך. יש להן תלתלים. הן צריכות מקלחת עם מים זורמים. עוד חודש תהיה לנו מקלחת”.

הילדים לומדים פה בהום־סקולינג?

“זה אנסקולינג. פטל למדה שנתיים בישראל בבית ספר אנתרופוסופי. לא רצינו שתלך, אבל היתה לה חברה והיא התלהבה והיה לה טוב. פה הם כבר לא רצו בגלל השפה”.

עוד חמש שנים אמצא אתכם פה?

שפע: “בוודאות. את עודד אי אפשר להוציא מפה ואני איתו. אף אחד לא יכול לקחת אותי מפה. זה שלי, לא אוותר על זה. עם הילדים זה באמת אתגר גדול, אבל זה גם ריטריט משפחתי ובונדינג”.

האמת היא שיש שניות שעולות אצל עודד מחשבות כפירה: “שמאז שאני כאן אני יותר מעריך את העיר. העיר היא מקום מדהים. חיים שם בלי בעיות. שמע, יש שם אסלות ומקלחת חמה”.

חקלאות בלי טרקטור

אף שליסה (41) וחיים וורקסמן פלדמן (44) עברו לפורטוגל רק לפני ארבע שנים, הם נחשבים לישראלים ותיקים בסצנת החוות במדינה. חיים (במלרע) לא רצה לרכוש חוות ענק והעדיף לרכוש ב–50 אלף יורו בית צנוע בפאתי העיירה אודמירה, אבל הוא עובד ומסייע לחוות רבות של ישראלים ונחשב כ”גנן גורו”. כיום, פלדמן מגנן בגינה אורגנית המשרתת מסעדה ומלמד אקולוגיה בשני בתי ספר.

הסיבה שהרחיק לפורטוגל עצובה למדי. הוא שירת כלוחם בגדוד 50 של הנח”ל, גם בשטחים. אחרי הצבא ניסה להכיר את החקלאות המקומית, והתקשה למצוא את מקומו בין חקלאים יהודים תעשייתיים. הוא נסע לשטחים כדי ללמוד שיטות חקלאיות מסורתיות, ולאט־לאט הכיר את הצד השני. בחומת מגן כבר סירב לשרת בשטחים. לאחר מכן, ניסה לסייע לבנות גינות ביו־פלחה אצל משפחת עוואד בכפר בודרוס, הסמוך לגדר ההפרדה. הפעילות היפה חובלה הן על ידי הצבא, והן על ידי השכנים הקנאים של משפחת עוואד. מה ששבר אותו היה מותו של אחד מילדי משפחת עוואד מירי של חייל צה”ל. “כבר לא יכולתי יותר”, מעיד פלדמן. “זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא יכולתי להביט לאבא בעיניים. רציתי משהו אחר, עם הרבה חקלאות מסורתית, עם גישה מעודדת חקלאות בקנה מידה קטן”.

מעוז קשתי, איש הפלאפל שאני מראיין תוך כדי העבודה, נמשך לפורטוגל מסיבות דומות: “אנשים פה רוצים לקבל שליטה על הדברים האלמנטריים. דיור, אוכל, רפואה. דירה בלי לשלם 30 שנה משכנתא. תנו לחיות את החיים”. קשתי מקווה לקנות בית ולצדו 10 דונם. המימון אמור להגיע גם מהפלאפל.

“פורטוגל מזכירה את ישראל לפני ששת הימים, לפני שהיה גרוע”, אומר פלדמן. “זו אימפריה שדעכה. לא קופצים פה לעבודה כמו בישראל. אם לא צריך לעבוד, לא עובדים. אבל אם כן, עובדים טוב. זה לא חאפ לאפ. כשהשם של ישראל עולה בשיחות עם מקומיים, אני תמיד מחבר את השיחה לדברים הטובים של הארץ”.

למרות שעזבת ברע?

“נשבר לי הלב, מאהבה. בישראל, קיבלתי חבטות כפעיל פוליטי וגם בתור גנן אקולוגי. החקלאים הישראלים מאוד מתנשאים על אקולוגיה, וחושבים שחקלאות זה רק עם טרקטור. פה זה מדינה של גינות קטנות, עם הערכה גדולה לסביבה. עזבתי גם כי רציתי שהבנות שלי לא ילמדו במערכת חינוך פשיסטית. שטיפת המוח בישראל היא מגיל קטן. כבר בגנון תולים על הקיר תמונה של הרמטכ”ל. פה האנשים מקסימים ואסור לשכוח שבפורטוגל היה יישוב יהודי שחי ביחד עם המוסלמים, חשוב להבין שהיה חיבור”.

נתנו לבריאה לקחת אותנו

תמיר (47) ולונה (45) בורשטיין נבו גרים כמעט שנה עם שני ילדיהם בחווה מרשימה בת 200 דונם בדרום פורטוגל. המחיר: 100 אלף יורו. לתמיר יש ידיים טובות, והוא הסיר את שיחי הפטל בשטח ואף חפר אגם והשיג ברווזים. השטח עומד על שתי גבעות, כשעל אחת מהן שוכן יער ותיק שתמיר לא מתכוון לגעת בו. “מוזר להגיד שזה שלי”, הוא אומר.

תמיר היה בעל בר ברחוב קרליבך בתל אביב, והביא לארץ את משקה הפיג’לינג הפופולרי. לונה היתה יחצנית במועדון אלנבי 58, וכיום היא מורה רוחנית. השניים ניסו לברוח מהשילוש שתמיר מכנה “משכנתא־ילדים־קבר”, ולהקים בישראל קהילה בטבע שקשורה לשבט “מהפכה של אהבה”. “הסתובבנו בכל הארץ. בכל מקום אמרו לנו שמילת הצופן היא ‘המינהל’. שלא נצליח לבנות בגללם ושאין מה לעשות איתם. רצינו לגור בדרום. אבל אמרו לנו שאם יאפשרו לנו, יהיו חייבים לאפשר גם לבדואים, אז עדיף לא לאפשר לאף אחד”. הם כמעט סגרו על חווה בספרד, אבל כשנחתו בפורטוגל הרגישו משהו מיוחד. “פשוט התאהבתי בפורטוגל”, אומרת לונה, שמכנה את המדינה “הודו של אירופה”. ותמיר מוסיף: “כבר בשדה התעופה של ליסבון הלב נפתח ונתנו לבריאה לקחת אותנו”.

הם לקחו את השטח השני שראו, והחלו לעבוד. “יש הרבה אנשים שרוצים להצטרף אלינו”, אומר חיים. “כל שבוע פונים שתי משפחות. יש כאלה שרוצים שאייעץ איך לרכוש אדמה, ויש כאלה שרוצים לבוא לכאן. יש בשטח שלנו מקום בנוחות לארבע משפחות. הדרישה גדולה כל כך, שהחלטתי לעשות סיור לישראלים להכרת האזור. שתי משפחות עברו לגור כאן ככה, אחד קנה בתוך עשר דקות. מישהו כבר אמר לי, אל תביא יותר ישראלים, לא רוצים שתקום כאן ישראל קטנה. אני שומע על עשרות שרוצים לעבור. אנשים יושבים בסאטלה וחושבים, ‘בוא נעבור לפורטוגל’, אבל זה מלא עבודה. קשה להיות חלוץ”.

בעל חווה שסירב שאשתמש בשמו (“אני לא מוכן לשתף פעולה עם ההייפ”) מסכים: “השפה מאוד קשה והרבה אנשים מגיעים ומצפים שידברו איתם אנגלית. להיות בפורטוגל מחוץ לערים הגדולות בלי פורטוגזית זה מוביל להרבה בעיות. השכר פה נמוך ואין אפשרויות תעסוקה. לפני מעבר לפה צריך לחשוב מאוד ברצינות. פורטוגל מדהימה, אבל ישראלים מגיעים לפה עם פנטזיות וחוזרים מהר. אין גן עדן”.

דברים שקשורים לריפוי מיני

את תמר מלי (36), שמתכננת לבנות בחווה שרכשה את “מקדש האהבה”, פגשתי בתָמֶרָה, קהילת שלום אקולוגית עם ניחוח מין חופשי שפועלת 24 שנים בדרום פורטוגל. למלי יש לו”ז לוחץ של הרצאות וסדנאות, כך שיכולנו להיפגש רק בארוחת הערב שלה. אם היא תחמיץ אותה, לא תאכל עוד שעות רבות. אחרי שהיא בוחרת כמה מטעמים טבעוניים לא ממש מזוהים מהבופה, אני מציע שנתרחק מהנוכחים כי שמעתי שהישראלים בקומונה זועמים על התקשורת בגלל כתבה שנערכה עליהם פעם בטלוויזיה. אני לא רוצה להסתבך עם אנשי אהבה חופשית, כך שהראיון נערך בחשאי כשאני מוסתר על ידי עץ שסק.

מלי, שאת חצי מחייה הקדישה לתנועת הצופים, היא דמות פעילה בקהילת החוות הישראלית. “אני בנאדם של אירועים, מתכננת לערוך הקרנה של האירוויזיון לקהילת הישראלים. אפשר לסמוך על הישראלים פה. אני חוגגת אצלי בחווה ליל סדר, אבל בלי לקרוא אל המכות. כולם מדברים על חופש. לטעמי, כל אירוע הוא סיבה למסיבה. חג המולד או חנוכה או האירוויזיון”.

לאחר שעזבה את הצופים, מלי למדה בלונדון מיניות מרפאת והסתובבה בין קהילות בעולם. “בסוף הבנתי שאני לא נשארת באף אחת מהקהילות, כי השליחות שלי היא להקים מקום בעצמי, להקים את מקדש האהבה”. ההסבר של מלי משכנע: “אם יש בית כנסת לאלוהי היהודים, וכנסיות, אני רוצה להקים משהו לאהבה, שהיא כוח שיכול להביא לריפוי העולם”.

מלי רכשה חווה בת 130 דונם, ליד סאו מרטיניו, ומתכננת להקים את מקדש האהבה במבנה ישן והרוס למחצה במקום. “במקדשי אהבה יש עבודה מינית, וסיכוי שיהיו דברים שקשורים לריפוי מיני. זה מקום שבא לחגוג ולהפעיל את הכוח הזה בעולם”.

למה לא בישראל, מדינה שדרושה בה אהבה?

“אני מאוד ישראלית. זה לא שעזבתי את ישראל כי בזתי לה. אבל מה שקשור למיניות בישראל יותר מורכב. ולמצוא 130 דונם בישראל זה דבר כמעט בלתי אפשרי”.

אף שמקדש האהבה טרם הוקם, הוא כבר הביא להישג מרשים. המתנדב הראשון שהגיע למקום, שמתמחה בקיפולי נייר, התאהב במלי ועכשיו הם זוג. “יש אנשים שלא עוזבים את תל אביב כי הם מפחדים שלא ימצאו זוגיות. הגיע מתנדב אחד, ועכשיו הוא בן הזוג שלי”.

יחסי המרות ביניכם לא בעייתיים?

“הוא זה שמנצל את המרות”.

ומה אומרים ההורים?

“הם הכי תומכים. אבא שלי קבלן. הוא שאל מה התוכנית העסקית שלי. אמרתי לו, אם אתה מחפש טבלאות, אתה מתעסק עם האדם הלא נכון, אבל אני בטוחה שהמקום ירוויח. אמא שלי, בת 65, הגיעה כבר שש פעמים ועבדה עם מכוש. הם ממש מבסוטים מזה, בקטע לא נחמד. אני לא מצליחה להבין את זה. הם שמו אותי על המטוס ואמרו תמצאי מישהו נחמד”.