מדירה: אי פורטוגלי ירוק (מאוד) בים
עוד לפני שנוחתים במדירה, האי הפורטוגלי, ישנה תחושה של גילוי באוויר. ההרים המכוסים יערות באמצע האוקיינוס והפסגות המחודדות נדמים כמו תפאורה מסרט. על מנת לחוות את מדירה באמת יש לקחת תרמיל ולצאת לטייל ברגל
Photo by Robert Pügner: https://www.pexels.com/photo/ponta-de-sao-lourenco-madeira-island-portugal-8033454/
בשנת 1418 יצא משט לגילוי חופי אפריקה המערבית בחסות ובמימון הנסיך הנרי ששימש כנווט. מטרת המשט היתה לגלות דרכי סחר חדשות אל חופי מערב אפריקה. פחד רב אחז באנשי צוות האנייה בגלל שלל אמונות וסיפורים שהיו מושרשים באותן שנים על השיט דרומה. היו שהאמינו שהפנים משחירות או שהמים רותחים, ואגדות נפוצו על אלו שמעולם לא שבו מן המשט דרומה על מנת לספר אם יש אמת בפרסום.
לטובת המשימה נבחרו זרקו ו-וואז, שני קפטנים שזכו לעיטורים צבאיים בקרב סאוטה שבמרוקו. השניים יצאו דרומה בתקווה להיות אלו שיחזרו וימצאו את נתיב השיט הטוב ביותר לחופי הדרום, ולסחורה שהם יכולים להביא משם. הכלכלה היתה פשוטה: במקום לקנות את אותה סחורה – תבלינים, שנהב, מתכות יקרות, ועבדים – בצפון הים התיכון, אפשר לקצר את שרשרת הסחר, לנצל את ההתפתחות ביכולות הניווט והשיט הפורטוגזיות, ולהגיע ישירות אל סוחרי מערב אפריקה.
ספינתם של השניים נקלעה לסופה איומה והתרסקה אל חופי אי שהיה מוכר מהמיפוי הקדום, ששניהם קראו לו “פורטו סנטו”, הנמל הקדוש שהציל את חייהם. כאשר העננות מתפזרת הם רואים מדרום אי נוסף, ירוק בהרבה והררי במיוחד. הם קראו לו מדירה – עץ בפורטוגזית, והשם נשמר עד היום. ההיסטוריה הקצרה של מדירה מלאה בסיפורים על סחר בסוכר ובעבדים, שודדי ים, משבר כלכלי קשה, בריתות עם סוחרים מכל העולם, וגילוי מחודש על ידי התיירים האנגלים במאה העשרים.
האי נמצא כ-1,000 קילומטרים מחופי פורטוגל, ועד היום, כאשר נוחתים במדירה יש מין תחושה של גילוי. האי הוא מחוז אוטונומי של פורטוגל (בדומה לאיים האזוריים), אבל כשהמטוס מתקרב לשדה התעופה שיותר מחציו בנוי על כלונסאות ענק שעולות מהים, קשה שלא לחוש פחד ולהתרגש. ההרים המכוסים יערות באמצע האוקיינוס ניצבים כמו תפאורה בסרט מדע בדיוני, והפסגות העירומות המחודדות מעצימות זאת במיוחד. אחרי הנחיתה – מבינים שמדירה היא אירופאית לחלוטין, ועל מנת לחוות אותה ולשחזר מעט מתחושת הגילוי – יש לקחת תרמיל ולצאת לטייל באי רגלית. הטבע נגיש והוא החלק המעניין והייחודי במדירה.
מדירה מתחלקת לשלושה חלקים ששונים זה מזה: החוף, היערות הייחודיים המבותרים בתעלות מים האופייניות לאי, והדובדבנים שבקצפת – ראשי ההרים.
החוף
לכל אורך חופי מדירה לא ניתן למצוא ולו לא חוף חולי טבעי אחד לרפואה. ישנם חופי רחצה אליהם ייבאו חול ממרוקו, אבל אלו לא באמת המקומות המעניינים באי. מדירה היא אי וולקני צעיר במיוחד וכדרכה של גיאולוגיה צעירה, הטופוגרפיה בה דרמטית. לאורכה כמה אזורים בהם המצוקים נישאים לגובה של מאות מטרים מעל הים במראה עוצמתי, מרשים במיוחד. לאורך ההיסטוריה שודדי ים פשטו על מדירה תכופות, מה שאילץ את תושביה להכשיר דרכים לסיור והתראה גם לאורך אותם מצוקים. כיום אנו יכולים לטייל באותם שבילים, ללא דאגה מהפיראטים שיגיעו, אבל בהחלט לא מומלץ לסובלים מפחד גבהים.
טיול לאורך המצוקים אינו רק מרהיב בגלל הנוף, אלא גם בזכות הבוטניקה. הצוקים מלאים צמחים סוקולנטיים וצמחייה שאינה אופיינית לאי הירוק הזה אלא אופיינית יותר דווקא לאזורים יובשניים. אז מה עושה צמחיית מדבר באי באמצע האוקיינוס? הסיבה לכך טמונה בעובדה שההרים דלים בקרקע ואינם יכולים להחזיק מספיק מים לצמחייה אותה היינו מצפים לראות באי כזה, ולכן מדירה מכוסה בשלל צמחי קירות וצמחייה אופיינית למדבר.
שביל אופייני לטיול במצוקים שקרובים לים הוא Vereda da Ponta de São Lourenço, שביל באורך של כ-7.5 ק”ילומטרים, בו עולים ויורדים כ-420 מטרים. השביל דרוך היטב ונוח להליכה. השביל נכנס למעין חצי אי בחלקו המזרחי ביותר של מדירה. השביל מסומן כ-PR 8, ומתחיל ומסתיים בחניון נוח למכוניות. ההליכה הלוך וחזור באותו השביל, כך שניתן לשוב למכונית כשמתעייפים.
היער
בין הגבהים 1,500-500 מטר מעל פני הים, מגלים לפתע תצורת צומח ייחודית שאופיינית למקומות לחים וחמימים. שמה הוא “לאורלסילבה”, או בתרגום לעברית “יער הער” (בסיווג הצומח, עראים היא סדרת ששייכת למערכת בעלי הפרחים). תצורת הצומח כיסתה בעבר חלקים נרחבים בכדור הארץ, והיום נותרה במקומות בודדים בעולם, בהם מדירה. הסיבה לכך שהתצורה שרדה במדירה היא בזכות האקלים הייחודי של האי, החמים יחסית במשך כל השנה. מדירה למעשה יושבת באותו קו רוחב כמו ישראל (32 צפון), אבל מיקומה בלב האוקיינוס, מול זרם הגולף החם, גורם לאחוזי לחות וטמפרטורות גבוהות יחסית, ומזכירה יותר מדינות ממזג אוויר טרופי.
היער עצמו אכן יפה ומכיל אלפי גוונים של ירוק, אבל אטרקציה האמיתית היא ה”לבדות” שבליבו. לבדה (מלשון נשיאה בפורטוגזית) היא תעלת מים שתפקידה להוביל מים מהצד הצפוני והגשום של האי, לצד הדרומי היבש יותר אבל גם הנוח יותר לעיבוד חקלאי. בעבודת פרך שלקחו בה חלק לאורך השנים עבדים רבים שעברו בסחר שהאי היה אחד ממרכזיו, נבנו אלפי קילומטרים של תעלות מים כאלה. כיום, ניתן ללכת בקלילות ובשיפוע מושלם קילומטרים רבים בלב היער בזכות אותך תעלות.
לבדה אופיינית ויפה היא זו שמובילה ל- Caldeirão Verde (הקלדיירה הירוקה). השביל מתחיל ומסתיים בבית מידות אנגלי שהיה שייך למשפחת בלנדי, שעד היום מפיקה באי את יין מדירה המפורסם (ראו המשך), ומהבית ניתן ללכת כ-6.5 קילומטרים (שינויי הגובה בהליכה לאורך הלבדה הם זניחים) עד למפל מרשים וגבוה בלב עמק קטן, בעצמו תופעה גיאולוגית אופיינית מאד לאזורים וולקניים – קלדיירה. ניתן לחזור באותה לבדה, או לשלב בטיולים רבים אחרים באזור. שימו לב, מטיילים עשויים להציף את הלבדה, קחו זאת בחשבון. כדאי גם להיות מודעים למספר מנהרות דרכן וגובהן הוא רק כמטר וחצי. הצטיידו בפנס.
ההרים הגבוהים
החלק היפה והמרשים ביותר במדירה הוא ההרים. רוחבו של האי הוא רק כ-30 קילומטרים, ובליבו רכס שפסגותיו מגיעות ליותר מ-1,800 מטר. מהפסגות אפשר לראות את העמקים התלולים והענבים שגדלים בהם, את העננים שפוקדים את האי מצפון ואת האוקיינוס בכחול מסעיר מתחת. ההרים עשויים אפר געשי שמחוזק בחומר מגמתי צעיר ועלה לתוכו ויצר עמודים קשים בהרבה (דייקים). לאורך השנים גם בהרים נכבשו שבילים רבים שכיום משמשים לטיולים, אך בעבר שימשו לצרכים אפלים הרבה יותר. חלקם, כמו השבילים שמול הים נוצרו להגנה, אבל חלקם על מנת שציידי עבדים יוכלו לרדוף אחרי כאלה שנמלטו אל ההרים. באופן אירוני, העבדים עצמם הם אלה שהכשירו את השבילים שנועדו על מנת לתפוס אותם. שימו לב, הטיול בהרים מחייב יותר, ויש להתארגן אליו היטב מראש ולבחור יום בו מזג האוויר מתאים לסיור שכולל טיפוס.
Pico Ruivo (הפסגה הג’ינג’ית) הוא שביל קל יחסית לטיפוס שעולה לפסגת האי. אל הפסגה עולה שביל סלול היטב, שמטפס כ-350 מטרים, בכ-2.8 קילומטרים. ההליכה היא בשיפוע יחסית נמתון ונוח, חוץ ממאה המטרים האחרונים בהם השביל עולה בתלילות. לאחר מכן יש לחזור באותה הדרך, או לחבר את השביל לטיול ארוך יותר בהרים וליהנות מהטבע הפראי שבהם ומנופים מגוונים בהרבה. יש לבחור יום בו אין הרבה רוח ועננות, אחרת אין טעם לעלות אל הפסגה. המעוניינים להמשיך לטיול בהרים צריכים להיות מנוסים במסעות מסוג זה ולדאוג גם לתחבורה הנכונה.
אי אפשר בלי יין מדירה
ניתן להבחין בהיסטוריה של מדירה גם ללא אנדרטאות או לוחות הסבר. אופי השבילים או הלבדות מדברים בעד עצמם. עוד מקום בו ממש ניתן לטעום את ההיסטוריה של האי – היא ביין הייחודי שלו. יין מדירה הוא יין מתוק יחסית וחזק (20-18% אלכוהול), שעל מנת לייצר אותו מפסיקים את תהליך התסיסה באמצעות הוספת אלכוהול או ברנדי לכן נשאר בו סוכר רב יחסית. לאחר מכן מחממים אותו למשך שלושה חודשים בטמפרטורות של בין 50-40 מעלות. החימום מזרז את התבגרות היין והופך את הטעמים הסוכריים לקרמליים יותר. בתום השלב הזה נותנים ליין להתיישן בחביות עץ, ומבקבקים לאחר זמנים שונים של יישון, משנה ועד יינות שבוקבקו כשנפוליאון עוד היה בתפקיד. הסיפור על תחילתו של יין מדירה, הוא בחבית של סוחר יינות אנגלי שהוביל יין מהאי לאנגליה. אחת החביות הייתה פגומה ולא ניתן למכור אותה. על מנת לייצב את הספינה, השאירה הסוחר באנייה, ומשחזרה הספינה למדירה, לאחר שהתחלף מזג האוויר מהקור האירופאי לחום הדרומי, היין שינה את טעמו, והוא הבסיס למתכון של היום. מפה לשם, תפס היין תאוצה והיה לפופולרי בעולם, כך שיש האומרים שאפילו ג’ורג’ וושינגטון החזיק כוס יין מדירה כשחתם על החוקה האמריקאית.
בסוף הטיול, בפונצ’ל הבירה אני יושב ליד הים, שותה כוס יין מדירה חמים ובוהה בספינות קרוז אדירות ממדים פורקות אלפי תיירים אל הנמל. אני מביט דרך היין הכהה, וחושב לעצמי שכנראה רובם ישתו ממנו בשעות הקרובות. האם יבינו את עומק הטעם וההיסטוריה שהוא מספר? כדי להעמיק באי, להבין את קווי ההיסטוריה המורכבת ואת אופיו, יש פשוט להיכנס אליו פנימה. ביקור בנמל של פונצ’ל או נסיעה בכבישיו הם רק ההתחלה.
מדירה הוא אי נפלא לטיולים רגליים, קצרים וארוכים. העונות המומלצות לנסיעה הן הסתיו או האביב, שכן בקיץ יש סיכוי רב יותר לעננות בהרים (שתסתיר את הנוף), וחם כל כך שניתן לטייל רק בהרים הגבוהים. באביב ובסתיו היער ירוק במיוחד, ישנה פריחה עונתית, וניתן לטייל בכל אחד מחלקיו של האי. יש להתאים את הטיול למזג האוויר המדירייני שעשוי להשתנות במהירות, ולהתאים אליו למצוא את המקום הנכון יותר ללכת בו באותו היום. כך או אחרת, ההנאה מובטחת.