מבחר התבלינים והתבלינים העומדים בבסיס המטבח ההודי הוא התמונה הטובה ביותר להמחשת המגוון של הקהילה שחיה ועובדת בפורטוגל אותה מבקשת מדיניות ההגירה הפתוחה ביותר.
הגל ההולך וגדל של מהגרים הודים, שבדרך כלל פחות מיומנים ומקבלים יותר משרות עונתיות בחקלאות ובבנייה, אינו הראשון.
לפני כן היו לפחות שני זרמים גדולים לפורטוגל, הראשון שנבע מסיפוח המושבה הפורטוגזית גואה על ידי הודו בשנת 1961 – פלישה לחלקם, שחרור לאחרים. ושנייה אחרי 25 באפריל 1974 ממוזמביק (בעיקר) ואנגולה.
על פי דוח המקלט וההגירה של שירות הזרים והגבולות (SEF) לשנת 2019, ישנם פורטוגל 17,619 אזרחים זרים ממוצא הודי, שני שליש מהם גברים.
ישו לי פרננדס, בן 42 והגיע לפורטוגל בגיל 14, אינו נכלל בנתון זה. הוא גאון, וכמו כמעט כולם, הוא בעל אזרחות פורטוגלית – כמעט 500 שנות נוכחות פורטוגלית בגואה מבטיחים אבות קדומים למטרה זו.
מהמטבח של המסעדה שלו בליסבון, “Jesus é Goês”, מנות יוצאות עם טעם עז. השף יזהיר בקרוב שמי שלא אוהב חריף נמצא במקום הלא נכון. אבל זה מבטיח שלצ’ילי הירוק – שהובאו לפורטוגלים לגואה – יש חריפות אחרת שלא מקלקלת את הטעם.
“לדעת לערבב תבלינים היטב” הוא הסוד של מטבח פופולרי שנקרא הודי, אך הוא מגוון מאוד ומתעצב במאות מסעדות בפורטוגל.
לשולחן וירג’יניה בראס גומס, גואן מדור אחר, מוכנה לטעום את חטיפיו של ישו ולהגיב על המסורות הגסטרונומיות של המושבה הפורטוגזית לשעבר, שהיא כיום הקטנה ואחת המדינות ההודיות הפחות מאוכלסות, למרות היותה עשירה בתמ”ג לנפש.
ליועץ המנהל הכללי לביטוח לאומי, וירג’יניה, בת 70 וכמעט בת 50 בפורטוגל, יש שורשים בגואה, שם מתגוררת אמה, שביקרה אותה בקביעות לפני המגיפה.
שניהם מודאגים מהתפתחות מגפת ה- Covid-19 בהודו ומצטערים כי ביטל את ביקורו של ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי בפורטוגל לפגישות עם האיחוד האירופי (EU), שאותו יכהן פורטוגל עד תום מיוני.
ה”בוז’ים “, ש”נראים כמו עוגת בקלה” אך עשויים מקמח דגנים, מלווים בצ’אטני קוקוס טרי, כוסברה, שום, תמרינדי, מלח, מיץ לימון ופלפלי צ’ילי. לאחר מכן “בהג’יטורי”, לחמניות מלאות ומלח, שאוכלים במילוי, במקרה זה בתפוחי אדמה, זרעי חרדל, כורכום (או כורכום), כמון וצ’ילי.
למנות העיקריות הכין ישו קארי שרימפס עם במיה אמיתית וקפה עוף, אותם הוסיף בכך שהוא שובב יותר מאשר בגואה. “כאן אנשים אוהבים אוכל עם רוטב”, הוא מסביר.
האורז הלבן שמלווה הכל חייב להיות תמיד בשפע בשולחן – אם הוא נגמר, הוא יוחלף מיד, גם אם לא תאכלו אותו. קינוח הוא תוצאה של “המצאה” – סמוסת תמרים עם גלידת ג’ינג’ר והל.
“הפורטוגלים אוכלים כאן יותר אוכל גואני מאשר הגואנים עצמם ואפשר להשלים עם החריף. האנשים אוכלים צ’ילי ומתחילים להזיע, הפורטוגלים לא מזיעים “, אומר ישו מאושר, שהגיע לפורטוגל כי הוא רצה את זה ולא מתחרט.
ישו הוא חובב אוכל פורטוגלי, “עשיר למדי”, אך מוסיף אליו “נגיעה גואנית”. הוא פתח את המסעדה לפני יותר מעשור באמצע משבר ולא יודע אם הוא יכול לעבור את נזקי המגיפה. אבל הוא אופטימי – למסעדה יש את ההגנה על האל גאנשה, האושר והשגשוג, אשר באמונת ההינדים מסיר את המכשולים.
ישו ווירג’יניה הם בין 15,000 האננים שספרו שגרירות הודו בפורטוגל.
וירג’יניה הגיעה ממש לפני 25 באפריל 1974, בגיל 19. ישו הגיע בשנת 1994 ולא היה לו שום קשר עם פורטוגל. הוא בירך ונשאר.
“אתה הודי? לא, אני גואן. אנחנו שונים משאר הודו. גואה הוא תערובת של פורטוגזית והודית. יש הבדל עצום, מבחינה תרבותית, אישית, אפילו בגסטרונומיה. הודי תמיד ירגיש אחרון. ” קודם פורטוגזית, אחר כך גואן, אני גר בפורטוגל יותר שנים מאשר בגואה, “הוא משקף.
עם קריירה בינלאומית – ייצגה את פורטוגל בוועדת האומות המאוחדות לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות – וירג’יניה מרגישה אזרחית עולמית ולא כל כך בטוחה בזהות גואנית.
“אולי היינו הכי טובים משתי התרבויות [indiana ea portuguesa]” הוא מעז לומר. “אני מתקשה לומר שאני הראשון הפורטוגלי, הראשון ההודי, הראשון גואן … אני מרגיש יותר בנוח לדעת שיש לי קשרים מרובים”, היא מודה.
אבל השניים מסכימים לגבי הנוסטלגיה: הגשם, סופת הרעמים, ריח האדמה הרטובה. ישו אפילו רועד רק מחשבה.
“אני אוהב הכל בפורטוגל, אין דבר שאני לא אוהב. אני אוהב את האוכל, אוהב את האנשים, אני אוהב את השפה הפורטוגזית, זה מסובך, אבל אני אוהב אותו ולמדתי אותו. אני אוהב לחיות כאן, אין מדינה טובה יותר באירופה מזו, “אומר ישו.
“אני גם אוהב לחיות כאן. החברה הפורטוגזית (…) היא חברה מסבירת פנים. זה לא אומר שאין מקרים בודדים שבהם הדברים לא עבדו טוב. (…) יש לנו יתרונות רבים, אנחנו מדברים בשפה, לכולנו יש יחסים משפחתיים, חברים כאן, זה אינטגרציה קלה “, מאשרת וירג’יניה.