עילות ההעברה לפי סעיף 11 לחוק הבוררות

סמכותו של בית המשפט להורות על הפסקת כהונתו של בורר מעוגנת בסעיף 11 לחוק. מדובר ברשימה סגורה של שלוש עילות חלופיות, אשר פורשו בפסיקה בצורה מצמצמת וקפדנית, מתוך מטרה למנוע מבעלי דין לעשות שימוש טקטי בבקשות אלו כדי לעכב את ההליך או להחליף בורר שדעתו אינה נוחה להם:

1. הבורר אינו ראוי לאמון הצדדים (סעיף 11(1))

עילה זו מתמקדת במצבו האובייקטיבי והסובייקטיבי של הבורר בעיני הצדדים. המבחן המרכזי שנקבע בפסיקה הוא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים או ניגוד עניינים חמור. פגיעה באמון יכולה לנבוע מקשרים עסקיים או אישיים קודמים שלא גולו, או ממידע חדש המעלה ספקות כבדים לגבי ניטרליות הבורר. נושא זה כרוך באופן ישיר בסטנדרטים המחמירים של חובת הגילוי וניגוד עניינים של בורר, אשר הפרתם מהווה עילה עצמאית ומובהקת להעברה מתפקיד.

2. התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעיוות דין (סעיף 11(2))

עילה זו אינה בוחנת את יושרתו האישית של הבורר, אלא את האופן שבו הוא מנהל את ההליך הדיוני. עיוות דין ייקבע כאשר הבורר מפר באופן גס ומהותי את כללי הצדק הטבעי. דוגמאות מובהקות לכך הן מניעת אפשרות מצד להציג את ראיותיו, פגיעה בלתי סבירה בזכות החקירה הנגדית במהלך ניהול שלב ההוכחות וסדרי הדין בבוררות, או קבלת החלטות מהותיות על בסיס פנייה חד-צדדית של אחד מבעלי הדין.

3. הבורר אינו יכול לבצע את תפקידו (סעיף 11(3))

עילה טכנית ומהותית זו מיועדת למצבים שבהם נבצר מהבורר להמשיך בתפקידו מסיבות אובייקטיביות, כגון מחלה ממושכת, היעדרות ממושכת מהארץ, או פטירה. כמו כן, העילה חלה במקרים של גרירת רגליים קיצונית מצד הבורר ואי-יכולתו להביא את הבוררות לידי סיום בתוך זמן סביר, תוך גרימת נזק כספי כבד לצדדים.

נטל ההוכחה והמדיניות השיפוטית המצמצמת

הגשת בקשה להעברת בורר מתפקידו נעשית בדרך של תובענה לבית המשפט. נטל השכנוע המוטל על המבקש הוא כבד במיוחד. בתי המשפט חוזרים ומדגישים כי התערבות בהליך בוררות מתנהל תיעשה אך ורק במקרים חריגים שבהם זעקת ההגינות מחייבת זאת.

בית המשפט יבחן, בין היתר, האם הפגם בהתנהלות הבורר ניתן לתיקון בדרכים מתונות יותר, כגון מתן הוראות ספציפיות לבורר (למשל, הוראה לאפשר זימון עד מסוים באמצעות מנגנון של כפיית עדים והמצאת מסמכים בבוררות), מבלי למוטט את ההליך כולו ולהתחיל את הדיונים מבראשית בפני בורר חדש.

שיהוי וויתור מכללא

כלל דיוני מכריע בהקשר זה הוא חובת המיידיות. בעל דין המגלה עילת פסלות או עילה להעברת הבורר מתפקידו, מחויב להעלות את טענתו בהזדמנות הראשונה בפני הבורר עצמו, וככל שזו נדחית – לפנות ללא שיהוי לבית המשפט המוסמך . המשך השתתפות אקטיבית בדיוני הבוררות לאחר שנודעה עילת הפסלות, מבלי להעלותה, ייחשב כוויתור מכללא וכמניעות משפטית שתביא לדחיית הבקשה על הסף.